ביום ראשון השבוע ניתן פסק דין הדוחה עתירה שהגשתי לבג"צ בשם שמונה חולים מטופלי קנאביס. שמונה חולים שבסך הכל ביקשו לגדל את הקנאביס שלהם בעצמם, ולא לקנות אותו במחיר מופקע, תוך שהם מקבלים לא פעם קנאביס שאינו לשביעות רצונם, מזנים שלא מתאימים להם. בעצם העתירה הסתיימה רק עם שבעה עותרים, כי העותר אילן שכטר ז"ל נפטר במהלך ברור העתירה.
העתירה עצמה הייתה מאד פשוטה והגיונית. אספתי שמונה עותרים (מתוך מאות עותרים שפנו אלי) עם שמונה מחלות שונות, מכל הכיוונים הרפואיים. כל אחד ומחלתו שלו. שמונה אנשים שמחזיקים באישור כדין לצרוך קנאביס, חולים שהמדינה מספקת להם קנאביס רפואי מידי חודש. אותם עותרים ביקשו לקבל היתר לגדל בעצמם את הקנאביס שלהם, במקום לקנות אותו מהגופים אליהם המדינה הפנתה אותם. ארבעה נימוקים היו לעותרים מדוע לתת להם היתר לגדל, במקום האישור לקנות קנאביס. האחד, שהמחיר של הקנאביס פשוט יקר מידי עבורם; השני, שהאיכות של הקנאביס שהם קונים אינה טובה בלשון המעטה; השלישי, שהם רוצים לבחור בעצמם את זני הקנאביס שלהם ולא להחליף בכל קנייה את סוג הזן; והרביעי, שהתאים לחלק מהם, שהעיסוק בגידול הקנאביס עושה להם טוב נפשית, טיעון שמתאים בעיקר לנפגעי פוסט טראומה.
כל השמונה פנו, כל אחד בנפרד, למשרד הבריאות, וביקשו היתר גידול כאמור. כמעט מיותר לציין שאף אחד מהם לא קיבל כל תשובה ממשרד הבריאות. בהתחלה הגשנו עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלתיים. הפרקליטות מייד טענה שהעתירה צריכה הייתה להיות מוגשת לבג"צ. אני יכול רק לנחש שלו הייתי מגיש העתירה לבג"צ, הפרקליטות הייתה טוענת שהעתירה הייתה צריכה להיות מוגשת בבית משפט מחוזי.
מחקנו את העתירה, והגשנו מחדש
אז מחקנו העתירה בבית משפט מחוזי, והגשנו אותה שוב בבג"צ. הפעם המדינה התנגדה לעתירה במלוא כוחה, במשנה מרץ. סוללה של מיטב עורכי הדין של מחלקת הבג"צים המצוינת של המדינה (ואני לא כותב זאת בציניות, יש למדינה באמת עורכי דין מהשורה הראשונה) הגישה תגובה משפטית מושקעת ביותר. אני מניח שכמה וכמה עורכי דין ומתמחים ישבו יומם וליל, עבדו לילות כימים, והוציאו תחת ידם תגובה משפטית לתפארת מדינת ישראל. לו רק היה במה להתגאות. אין אבן שהמדינה לא הפכה, בניסיון למצוא הסברים מלומדים ונימוקים משכנעים: שיהוי, אי מיצוי הליכים, אי צירוף הממשלה כצד ועוד ועוד טענות משפטיות מבריקות.
הקרב היה קרב מאוד לא שקול. מדינת ישראל הגדולה נגד שמונה חולים מסכנים, שהפכו לשבעה למרבה הצער. מחלקת הבג"צים הנפלאה מהפרקליטות האדירה בירושלים על שלל עורכי הדין והמתמחים המעולים שלה, אל מול עורך דין קטן וצנוע (אני) מעיירת שדה רחוקה מעיר המחוז (נתניה).
ואכן, הקרב הוכרע בנוקאאוט. קוראים לזה בעגה המשפטית "מחיקה על הסף". בפסק דין בן חמישה עמודים, מנומקים להפליא, קבעו השופטים יוסף אלרון, יחיאל כשר ורות רונן, כי דין העתירה להידחות על הסף. הם קיבלו פחות או יותר כל טענה שהמדינה העלתה. מטענת השיהוי (שכן כבר ב-2016 הממשלה החליטה לאסור על גידול קנאביס גם על מי שיש לו רישיון) דרך טענת אי מיצוי הליכים, ועוד ועוד. שופטי בג"צ כלל לא טרחו לבדוק את העתירה לגופה, האם העותרים צודקים, האם באמת האיסור לגדל קנאביס פוגע בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. השופטים לא בחנו את הסוגיה, האם בכלל יש הגיון בכך שהמדינה תתעקש לספק לחולה את הקנאביס הרפואי במקום לאפשר לו לבחור בין קנייה לבין גידול עצמי. השופטים בכלל לא בחנו את גופה של העתירה, אלא נתפסו לכל טיעון טכני כדי לדחות את העתירה מבלי אפילו לברר את טענות העותרים.
תגידו מזל טוב למדינת ישראל
אז נכון, יש בשיטת המשפט הישראלית ענייני פרוצדורה, וכל מיני עניינים משפטיים וטענות משפטיות שונות ומשונות, אולם האם הטיעון המשפטי הוא הכל בחיינו? האם חולה סרטן, שימיו ספורים, צריך לעבור מסכת תלאות ולהתמודד עם טענות כגון שיהוי, בעודו רוצה להקל על עצמו בימיו האחרונים? האם נפגע פוסט טראומה, שגם ככה חייו הם סיוט אחד מתמשך, צריך להתעסק עם מיצוי הליכים מול משרד הבריאות, כאשר רק התרפיה של גידול קנאביס מרגיעה אותו? האם הפכנו למדינה כה אכזרית, שבה החוק, התקנות, הפרוצדורה, הטיעון המשפטי, גוברים אוטומטית על כל מחשבה הומאנית, על החמלה ועל הרחמים?
בתי המשפט בקנדה ובברזיל פסקו לאחרונה לטובת חולים שעתרו בעתירות דומות למען הזכות לקבל קנאביס. בישראל מיטב השופטים (ואני מתכוון לזה, כל אחד משופטי בית המשפט העליון הוא עילוי משפטי) קיבלו את הטענות של מיטב עורכי הדין הנהדרים ממחלקת הבג"צים, ודחו על הסף עתירה של שמונה, כלומר שבעה, חולים מסכנים, שימשיכו עכשיו לקנות קנאביס שלא מתאים להם, במחיר מופקע ושערורייתי.
אגב, ניצחון משפטי זה מצטרף לעוד מספר ארוך של ניצחונות משפטיים מרשימים של המדינה, נגד הציבור. רק לאחרונה דחה בג"צ עתירה שהגיש אורן ליבוביץ, אשר יוצג על ידי עורך הדין דקל חץ דוד, עתירה המכונה "בג"צ הליגליזציה". למרות שעו"ד חץ דוד הכין עתירה איכותית, ברמה של עבודת דוקטורט למצטיינים, עם הטענה המאוד הגיונית שהפללת צרכני קנאביס נוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. גם שם בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הוכיח שצדק זה רק כוכב בשמיים.
אז תגידו מזל טוב למדינת ישראל, שהרי מחלקת הבג"צים של המדינה קצרה ניצחון נוסף על החולים מטופלי הקנאביס. המדינה הנפלאה שלנו שוב הוכיחה עד כמה היא טובה בלהילחם נגד האזרח הקטן (והחולה) שרק רצה להפסיק להיבזז על ידי הטייקונים. סוללת עורכי דין מהטובות שיש בפרקליטות המדינה זכו בנוק אאוט גדול נגד שבעה חולים (השמיני נפטר במהלך ההליך) שבסך הכל רצו לגדל בעצמם את הקנאביס שלהם, והתוצאה היא שהחולים ימשיכו לרכוש קנאביס ירוד במחיר מופקע. הטייקונים ימשיכו להתעשר בחסות המדינה, ואנחנו נמשיך להגיש עתירות בתקווה שיום אחד בית המשפט הגבוה לצדק יבין שתפקידו הוא גם לעשות צדק ולא רק להיות גבוה.
וסתם הערה קטנה לסיום. כשלמדתי משפטים, באוניברסיטת חיפה, כמוני גם הרבה מחברי לספסל הלימודים, נהגנו לעשן קנאביס. אני מניח שבערך חצי מחבריי עישנו, מי יותר, מי פחות. אני מניח שגם בפקולטות אחרות, סטודנטים למשפטים, כמו סטודנטים בכלל וכמו צעירים בכלל, נהגו לעשן גראס. עורכי דין רבים בישראל עישנו בעבר גראס. חלקם אולי עדיין מעשן גם היום.