"חוק הקנאביס" שעלה על שולחן הממשלה טרם התפרקותה הוליד לא מעט התנגדות מצד חברי כנסת ערבים, לא רק מסיעת רע"מ שהתנגדה לנושא בצורה רשמית אלא גם מסיעת מר"צ, על בסיס הטענה ששימוש בקנאביס הוא דבר בלתי מקובל בחברה הערבית. במטרה להבין לעומק את התנגדותם של הח"כים הערבים ואת הבסיס ההלכתי והחברתי שלה, הזמנו לשיחה את פרופ' חגי רם, היסטוריון מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון אוניברסיטת בן גוריון בנגב, העוסק בהיסטוריה החברתית של סמים במזרח התיכון ובפלסטין-ישראל.
מהי הטענה מאחורי התנגדותם של הח"כים הערבים לחוק הקנאביס?
"מה שאני הבנתי ממה שנאמר על ידי הח"כים הערבים, מתבסס על הטענה אותה אפשר לראות למשל בראיון עם חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי ממר"צ שפורסם בעיתון 'הארץ'. לפי זועבי, הציבור הערבי הוא ציבור מסורתי ודתי ברובו, ולכן הוא לא יסכים להצעת חוק שנוגעת לשינוי מעמדו החוקי של קנאביס. בנוסף, ח"כים אחרים מרע"מ ומתע"ל כמו אחמד טיבי טענו במידת מה שעל פי האסלאם אסור לצרוך קנאביס ולכן הדבר מנוגד לחוק. כנראה שבסופו של דבר מדובר בניסיון לייצג חלק משמעותי מהציבור שבוחר בהם, שלדבריהם רובו דתי ושמרני ולכן באופן כללי עשוי להתנגד לנושא".
האם ישנו בסיס הלכתי באסלאם אשר אוסר על שימוש בקנאביס?
"אפילו אם ח"כים מרע"מ אמרו שאסור לפי האסלאם לצרוך קנאביס, זאת רק פרשנות אחת, בדיוק כמו שיש הרבה פרשנויות ביהדות מהן אפשר להסיק מסקנות שונות ומנוגדות, ולהציג טיעונים שונים על בסיס אותו הטקסט. מדובר בשאלה שיש עליה ויכוח, ובהחלט שאין לגביה שום הסכמה חותכת לכאן או לכאן. זאת כיוון שרוב חכמי ההלכה בהיסטוריה, מאז שהקנאביס הגיע לראשונה למזרח התיכון בימי הביניים, למעשה התירו את השימוש בקנאביס כל עוד מדובר בשימוש שעשוי לתרום לבריאותו של אדם מסוים, כלומר כזה שמיועד לצרכים רפואיים. חוסר האיסור הגורף וקיומן של הפרשנויות הדתיות הרבות והשונות בתכליתן, הולידו יחד מצב בו ישנם לא מעט כאלה אשר מתנגדים לצריכת קנאביס, בעוד יש כאלה שבעד שימוש בקנאביס באופן כללי, ויש כאלה שתומכים רק בקנאביס רפואי. לכן גם נותר בעינו חוסר קיומו של האיסור הדתי הגורף על הנושא".
לא דבר חדש
"בראייה מקומית יותר, בפלסטין המנדטורית השימוש בקנאביס הלך וצבר תנופה בקרב האוכלוסייה העירונית הפלסטינית במשך שנים רבות, ולא נשמעו מצד ההנהגה הדתית או הפוליטית קולות חד משמעיים ונחרצים נגד השימוש בקנאביס. גם אלו שהושמעו, הביעו התנגדות שאינה משמעותית וגורפת אלא מגומגמת במקרה הטוב. כלומר, באותה החברה הפלסטינית עליה מדובר לכאורה באותו ייצוג של אותם ח"כים, השימוש בקנאביס הוא לא דבר חדש בלשון המעטה".
"באותה מידה כמו באסלאם, גם ביהדות אפשר למצוא פרשנויות לנושא הזה, תלוי מאילו זרמים ומאיזו חצר מגיעה פסיקה או דעה מסוימת. ישנם לא מעט רבנים, בהם אפילו הרמב"ם שיתירו את השימוש במקרה שבו הדבר עשוי לשפר את בריאותו של המשתמש. היהדות כמו האסלאם היא לא מקשה אחת, ובכל מקום שבו מחפשים פרשנות בעד או נגד שימוש בסמים אפשר למצוא אותה, בשל היותה של הדת גיליון כל כך רחב. איראן, למשל, היא תיאוקרטיה של שלטון דתי ולא מתפשר אשר אפילו נוטה למיליטנטיות, וגם שם גוברים הקולות בקרב הממסד הדתי לטובת לגליזציה של קנאביס בכלל וקנאביס רפואי בפרט. זו דוגמה מושלמת לכך שעמדת המדינה והחברה, גם במדינות בהן הדת האסלאמית היא דומיננטית, אינה בהכרח נוטה לכאן או לכאן. צד התומך בשימוש בקנאביס, לכל הפחות לצרכים רפואיים, נראה בבירור במדינות מוסלמיות, כולל מדינות ערב ומדינות אחרות כמו איראן, מלזיה ואינדונזיה. במדינות הללו מבחינה היסטורית, דת האסלאם מעולם לא שימשה כגורם מכריע בעיצוב מדיניות סמים, אותה קיבלו בדרך כלל הממשלות החילוניות, תחת השפעה גלובלית מצד ארה"ב והאו"ם ולפעמים גם ממעמדות הביניים המשכילים".
"רוב חכמי ההלכה תמיד תמכו בשימוש בקנאביס"
למעשה, אם נרחיב את היריעה אל מחוץ לגבולות החברה הערבית, נגלה כי היסטורית, בכל חברה אנושית מדרום וצפון עד מזרח ומערב, הסקטורים השמרניים יתנגדו לשימוש או ללגליזציה של סמים. מאחר ולפי רע"מ החברה הפלסטינית בישראל היא ברובה חברה שמרנית ודתית, המסקנה שנגזרת מכך היא שהם יתנגדו ללגליזציה של שימוש בסמים מכל סוג. אפילו אם מנסור עבאס נשען על פסיקה דתית שאוסרת על שימוש בקנאביס, הרי שמבחינה היסטוריה וגם מבחינה עדכנית הרוב המכריע של חכמי ההלכה תמיד תמכו בשימוש בקנאביס למטרה רפואית, אם הדבר עשוי לעזור לבריאותו של המשתמש.
לסיכום, בהכללה, במדינות שבהן אסור לצרוך קנאביס, הדבר אינו נובע מדת, כל דת שהיא וגם לא דת האיסלאם. זה אף פעם לא היה, לכל אורך ההיסטוריה של הקנאביס במזרח התיכון, ואין הדבר כך גם עכשיו בעידן המודרניזציה".
