בשנת 1941, כשמשה (מוריס) רוט ז"ל היה בן 8, הוא ומשפחתו ברחו מצפון צרפת שנכבשה בידי הנאצים לאזור החופשי של דרום צרפת. במהלך הבריחה, אביו של משה נתפס, נשלח לגרמניה ונרצח במחנה הריכוז בוכנוואלד, בעוד שמשה מצא מסתור בעליית גג של חקלאי. במשך 4 שנים התחבא משה לבדו בתוך עליית הגג החשוכה, כשרק תרנגול שהיה בחווה שימש לו כחבר. אחרי שהמלחמה נגמרה, החקלאי שהסתיר את משה, שחט מול עיניו את התרנגול לכבוד חג ההודיה. המחזה הזה עורר במשה טראומה גדולה.
הוא אמנם הצליח לבנות את חייו מחדש - עלה לארץ, הקים משפחה וכתב ארבעה ספרים מתוכם הספר "ילד תרנגול" המספר על ילדותו בשואה, אך בכל אותן שנים זיכרון התרנגול לא מש ממנו – הוא קישט את החדר שלו בבית האבות עם בובות ותמונות של תרנגולים. ככל שהתבגר, חוויות הילדות הטראומטיות שבו אליו והוא סבל מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). היו סבל מנדודי שינה ופלאשבקים ורעשים ורעמים עוררו בו את טראומת השואה. מה שעזר למשה להתמודד בקלות רבה יותר ולשפר את איכות חייו היה השימוש בקנאביס רפואי.
"משה התחיל את הטיפול בקנאביס בגלל שסבל מאטקסיה – תופעה שגרמה לו לרעד בידיים. הוא עסק כסופר ורצה להקליד את ספריו במחשב, ואמר שאם היד שלו לא תתפקד לא יהיו לו חיים. הקנאביס הפסיק את הרעידות, אבל במקביל הבחנו בתופעה נוספת - הקנאביס סייע לו לטיפול בתסמונת פוסט טראומטית ממנה הוא סבל והפחית אותה לחלוטין. משה סיפר שבזכות הקנאביס הוא יכול סוף סוף להירדם בשלווה. הוא לא פחד יותר כששמע רעשים ורעמים. מצב הרוח שלו היה טוב יותר, הוא שגשג והרגיש שהוא משתחרר. הוא אמר שהמציאות לא השתנתה, אבל שבזכות הקנאביס יותר קל לו לקבל את המציאות", כך מספרת ענבל סיקורין, אשר ליוותה את משה בתהליך רגולציית הטיפול, הכולל השגת הרישיון לקנאביס רפואי ומציאת הזן והמינון המתאים עבורו.
ענבל (בת 53, אמא לארבעה ילדים) היא אחות גריאטרית במקצועה, שעבדה כאחות ראשית בבתי אבות מעל ל-20 שנה. "בשנת 2009, לאחר שנחשפתי לסבל הרב של המטופלים במחלקה הסיעודית שניהלתי, הרגשתי שאיבדתי את הדרך. שהתרופות לא נותנות מענה למטופלים. אז החלטתי להקים את 'פרויקט הדרים' במחלקה הסיעודית של קיבוץ נען עם צחי קליין. זה היה פרויקט ייחודי והראשון מסוגו בעולם, שבו בחנו את השימוש בקנאביס רפואי לטיפול בתסמונות גריאטריות". שנה לאחר מכן, הקימה ענבל בחברת 'תיקון עולם' מרפאה להדרכה ולשימוש יעיל בקנאביס רפואי.
בשנת 2017, החליטה ענבל לחזור לעולם הגריאטרי: "הקמתי בארצות הברית את 'ניאמדיק' – חברת מחקר גריאטרית רב תחומית ששמה את הקשיש במרכז, שעורכת מחקרים בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת UCI. אנחנו מעניקים שירותי ייעוץ לטיפול לבני הגיל השלישי בעזרת קנאביס רפואי. במסגרת העבודה, פגשתי מאות ניצולי שואה – מלוחמים פרטיזניים ועד ניצולי שואה שבתור ילדים התחבאו במשך המלחמה. במשך שנים רבות הם לא סיפרו מה עבר עליהם וסבלו מהפרעת דחק פוסט טראומטית. אחרי שהשתמשו בקנאביס הם הצליחו להשתחרר מהפוסט טראומה ולהקטין את הסימפטומים הקשים של ההפרעה".
מהי פרעת דחק פוסט טראומטית?
"הפרעת דחק פוסט טראומטית מתרחשת בגלל חשיפה לאירוע משמעותי שמאיים על החיים או על הנפש. האירוע נחקק במוח, וכשאנחנו נחשפים לדברים דומים מהאירוע, כמו רעש או ריחות, זה מציף את החוויה הקשה. אם התסמינים האלו נמשכים עד חודש ימים אז התופעה נקראת הפרעת דחק אקוטית. אם הסימפטומים נמשכים מעל חודש ימים, אז זה הופך לבעיה כרונית. יש ניצולי שואה רבים שבמשך שנים ארוכות לא סבלו ב- PTSD, אבל עם ההתבגרות שלהם, בעקבות שינויים קוגניטיביים ועם ההיחלשות של מנגנוני ההגנה, הם החלו לסבול מהצפה קשה של אירועים מהעבר.
"בכל פעם שהיו רעמים, היא הייתה צורחת שיש יריות"
ההצפה הזאת גורמת להם לחוות באופן חוזר ונשנה את האירועים עצמם. היא עלולה לגרום לפגיעה בתפקוד היומיומי, לאובדן תיאבון, להסתגרות בבית, לחרדות, לנדודי שינה ולדיכאון. הם בעצם לא כאן. טיפלתי בניצולת שואה שהייתה משוכנעת שהיא נמצאת בקרקוב שבפולין וביקשה שנעזור לה לחפש את אמא שלה. גם כשהסברנו לה שהיא נמצאת בבית אבות בישראל, היא לא השתכנעה. הייתה ניצולת שואה אחרת שכשהייתה נערה היא ברחה תחת אש מהנאצים. בכל חורף כשהיו רעמים, היא הייתה צורחת שיש יריות. PTSD גורם לניצולי שואה לסבל רב, ורבים מהם מתמודדים עם ההפרעה לבד כשהם לא משתפים אף אחד במה שעובר עליהם".
איך בעצם הקנאביס הרפואי נסייע בהתמודדות עם PTSD?
"לפני כמה שנים נערך מחקר בטכניון שבדק את ההשפעה של קנאביס על פוסט טראומה. לקחו שתי קבוצות של עכברים וחשפו אותם לאירוע מבהיל – לרעש חזק והבזק אור. קבוצה אחת של עכברים קיבלה קנאביס והקבוצה השנייה לא קיבלה. הקבוצה שקיבלה קנאביס חזרה מהר מאוד לתפקד אחרי האירוע המבהיל והתגברה עליו. בקרב הקבוצה השנייה שלא קיבלה קנאביס, נחקק הפחד. המסקנה הייתה שכדי לטפל ב- PTSD צריך לתת למטופל קנאביס סמוך למועד האירוע כדי שהוא לא ייחקק. הקנאביס פוגע בזיכרון המיידי וכך החוויה הטראומטית לא נשארת. הם לא ישכחו את האירוע, אבל התפיסה של החוויה תהיה קלה יותר.
לכן, חשוב שחיילים שחוזרים משדה הקרב יקבלו מהר ככל שניתן טיפול בקנאביס רפואי. במוח שלנו יש רצפטים וקולטנים במוח לקנבינואידים שיש בצמח כמו THC. ל-CBD אין אמנם קולטנים, אבל הוא מייצר שרשרת של פעולות שמרגיעות את החרדות. ככל שהמטופלים רגועים יותר, ככה הם גם ישנים טוב יותר ויש להם תיאבון. הקנאביס הוא טיפול מערכתי שגורם לשרשרת של תהליכים חיוביים. כמובן שהטיפול בקנאביס צריך להיות בשילוב של טיפול פסיכולוגי. עם השחרור מהסימפטומים של הפרעת הדחק, אפשר לעבוד על התמודדות רגשית".
ענבל נולדה וגדלה בקיבוץ נען, שרבים מהחברים בו היו ניצולי שואה: "בדור הראשון של הקיבוץ היו הרבה מאוד פרטיזנים ושורדי שואה מאושוויץ. אני זוכרת את האנשים שהיו נראים לי מאוד מוזרים כי הם אגרו אוכל או הלכו במהירות. הם היו אחרים. היום בדיעבד אני יודעת כמה הם סבלו. אז לא היו פתרונות והיום אפשר לטפל בהפרעת דחק פוסט טראומטית באמצעות הקנאביס".
מה האתגרים של טיפול בקנאביס רפואי בניצולי שואה?
"הטיפול בקשיש הוא תמיד מאתגר כי הוא מתמודד עם בעיות רב מערכתיות. המטופל סובל לרוב מכמה מחלות שונות ולכן צריך למפות את המצב ולבדוק אילו בעיות ניתן לטפל עם קנאביס. לקנאביס עשויות להיות תופעות לוואי כמו בלבול שגורם לסכנת נפילה ועלייה בחרדה. לכן, צריך להתחיל במינונים נמוכים ולהתאים את המינון והזן לכל מטופל, ולדעת כיצד לשלב את הטיפול יחד עם תרופות אחרות. אתגר נוסף שיש בתחום הוא שאין מספיק הנגשה לנושא. כיום פסיכוגריאטריים יכולים להמליץ על טיפול בקנאביס רפואי, אבל היעדר הידע והמחקרים מקשה עליהם לתפעל זאת. בעבר היו לניצולי השואה סטיגמות על טיפול בקנאביס רפואי. בשנת 2010 כשרק הקמתי את המרפאה בעמותת 'תיקון עולם', אני והצוותים שלי הענקנו ידע והדרכה על הסגולות של הקנאביס. סיפרנו למטופלים על המחקר של פרופסור רפאל משולם שמצא את המערכת האנדוקניבואידית. אחרי שהמטופלים קיבלו את המידע, את הליווי וההדרכה, התהליך הצליח".
ספרי על סיפור הצלחה שכזה.
"הגיע אלינו לוחם פרטיזני שהיה קשוח מאוד. הוא הגיע למרפאה כי סבל מכאבים חזקים בעמוד השדרה. הכאבים היו כל כך חזקים שהם פגעו בתפקוד ובמצב רוח שלו. הצענו לו טיפול בקנאביס רפואי, ורק לאחר היכרות מעמיקה גילינו שהוא גם סובל מ- PTSD. היה לו קל יותר לספר על הכאב הפיזי מאשר על כאב הלב. הוא לא סיפר למשפחה שלו על מה שעבר, ורק לקראת גיל 90 הוא נחלש והטראומות הציפו אותו. בעקבות הטיפול בקנאביס התסמינים של ההפרעה הפוסט טראומטית נחלשו. הוא סיפר שלפני הטיפול בקנאביס, כשהוא היה עוצם את העיניים הוא היה חוזר ליער. מאז הטיפול שהוא כבר לא נלחם יותר בלילה. הוא אמר שהוא כבר לא פרטיזן יותר, שהוא משוחרר וזאת המטרה שלנו. חשוב שניצולי שואה וכל מי שסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית יגיע למרפאות ייעודיות ולפסיכיאטרים שמעניקים רישיונות לקנאביס רפואי. זה יכול לעשות שינוי עצום באיכות החיים".