איל רייניך (48)
מעזה ועד לבנון
אייל רייניך התגייס לחיל מודיעין ב-1992. הוא שירת בעזה, בגדה המערבית ואף שירת כקצין בלבנון, שם עסק לא מעט בהעברת חללים מלבנון לישראל. "התפקיד שלנו היה לקלוט את גופות הלוחמים שלנו, לזהות אותן, לעטוף אותן ולהעבירן דרך הגבול בחזרה לארץ, לפני היחידה לזיהוי חיילים ולפני זק"א", הוא מתאר. הוא השתחרר מהשירות עם פציעות אורתופדיות. תוצאה של פגיעות ותאונות במארבים ובסיורים, ועבר סדרה של ניתוחים. הטראומה הנפשית התפרצה הרבה אחרי. "חודשים בודדים אחרי השחרור ב-97 כבר היו סימנים של סיוטים ובכי ופלאשבקים, אבל שוחררתי עם נכות אורטופדית, וכשדיברתי על הסיוטים נפנפו אותי: 'נו די כבר, אתה לא גבר' לך תטייל, תמצא חברה'.
"הרגשתי פגום. מה אני מתלונן? יש אנשים שנהרגו. שמרתי את זה בפנים, זה הלך והחמיר ורק בשנה שעברה כשראיתי שאני לא יכול להכיל את זה. הוועדה במשרד הביטחון הוסיפה לקות נפשית על הלקות הפיזית. רק אז הבינו שיש לי פוסט טראומה, אבל אני בהכרה זמנית". אייל עבר שירות מורכב שהגיע לאחד משיאיו בפיגוע ירי שהתרחש ב-25 בפברואר 1994 (פורים ואמצע חודש הרמדאן), בו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון. את הפיגוע ביצע ברוך גולדשטיין. אייל מתאר כי הוא וחבריו הוקפצו כדי לנקות את המקום, הלכה למעשה. "ממש לקחנו סקוטש וניקינו את הקירות. הברשנו עם חומרי ניקוי, קרצפנו את העמודים והקירות מחלקים של גופות. חזרתי משם אדם אחר".
אייל המשיך את השרות בעזה לפני הנסיגה ובזמן הנסיגה, ואת שרות הקבע עשה בין מארג' עיון למטולה. ב-1995 היו שני אסונות קשים לחטיבת גולני: תוך שלושה ימים נהרגו בלבנון תשעה ממפקדי ולוחמי הגדוד. "אני הייתי זה שרכס את השקים של הגופות", הוא מתאר בקול חנוק, "לא היה שם אף אחד אחר שיעשה את זה. כולם חשבו שאני מסוגל כי כבר עשיתי את זה פעם. את חלק מהאנשים האלה הכרתי היטב. יום קודם פגשתי אותם חיים. עם אחד אף קבעתי טיול בבופור. האסונות האלה רודפים אותי עד היום. ראיתי באחד מימי הזיכרון את אבא של אחד ההרוגים ולא הייתי מסוגל לגשת אליו. איך היה מגיב אם היה יודע שאני האדם האחרון שראה את הבן שלו, שרכס לו מעל המשקפים את השק הלבן? אני לא מתקרב מאז לבתי קברות צבאים, יש מקומות בצפון שאני לא מתקרב אליהם. האסון האחרון שטלטל אותי לגמרי היה אסון המסוקים. הם התרסקו לי מול העיניים. הייתי במשגב עם, ירד שלג והתחיל להתבהר. לא קלטתי מה קורה עד שראיתי פצצות תאורה וקיבלתי ביפר שהייתה התרסקות. הייתי בין הראשונים שהגיעו למקום. חלק מהם עדיין צרחו. עדיין היו בחיים. הם נפלו מגובה נמוך, אז לפחות חצי מהם חיו. לא יודע אם היה להם סיכוי לשרוד, אבל הם צעקו ובכו. אנחנו היינו במרחק 20 או 30 מטר ותפסנו מחסה כי הכל עלה באש והתפוצץ, ומזה נהרגו אלה שעוד היו בחיים. להיות שם ולהתחבא ולשמוע את הצעקות עד שנדמו? הרגשתי כאילו שאונסים אותי. חסר אונים כל כך. אלו אנשים שאני מכיר, והורגים אותם".
השתחררת עם נכות אורטופדית אבל הנפש שלך פצועה. דיברת?
"הכל מאז הוא טריגר. בן דוד שלי נהרג בנצרים וזה הציף את הפלאשבקים. הפיגועים, שומר חומות, כל מבצע הוא טריגר. ניסיתי לדבר אבל לא הקשיבו. המליצו לי לנוח. כל התרבות המאצ'ואיסטית השאירה אותנו עם כל החרא בגוף ובנפש. לא הייתה מודעות. עד השחרור אני מתפקד כמו אוטומט. הסימנים כבר שם. חוסר שינה, סיוטים, בכי בלתי מוסבר, דיכאונות, צריבות בבטן, הרטבות בלילה".
אחרי השחרור אייל נסע לשוויץ, ועבד מספר שנים בארגוני סיוע בינלאומיים. "רציתי לעזור לאנשים. חשבתי שאני אצליח לברוח מהסיוטים. לא הפסקתי לבכות", הוא אומר, "כל פעם שאני חוזר לארץ המציאות הביטחונית דופקת לי בדלת ואני מרגיש כמו בתוך כלא. אני מרגיש פגום. אני מרגיש מחולל יש לי מחשבות אובדניות. מ-2005 התחלתי עם כדורים נוגדי דכאון. זה לא עשה לי טוב. אבחנו אותי בטעות כסובל ממאניה דפרסיה. ובינתיים הסיוטים מתגברים, המחשבות שחורות, יש פלאשבקים, התפרצויות זעם, ונוספו תופעות לוואי פיזיות".
המשפחה מבינה מה קורה?
"המשפחה חשבה שזה אייל קצת אחר. הם היו אחרונים ששמו לב. התנתקתי לגמרי מאנשים מהצבא, לא רציתי קשר עם אנשים עם פוסט טראומה, לא רציתי להיות בפוסט טראומה, התרחקתי מחלק גדול מהמשפחה כי לא רציתי להעציב אותם".
מה עוזר לך בסופו של דבר?
"הרבה פסיכותרפיה, תרופות להקלת סימפטומים פיזיים. עד שהגעתי לקנאביס. השלתי מעלי את הדעות הקדומות. בהתחלה חששתי להתמכר, לא רציתי להיות מסומם, ואטמתי את האוזניים. הקשבתי לכל הרופאים שאמרו לי 'מה אתה רוצה להתמסטל?'.
ב-2019 הקורונה גרמה לי לעוד יותר בדידות, ושאלתי בחצי פה לגבי קנאביס. הלכתי למרפאת כאב והפנו אותי ל"רעות". נכנסתי והרחתי את העשב. הכל היה לי מוזר. הרופא שם המליץ לי על קנאביס במשאף, ואז לעבור לשמן. היו לי המון לבטים, מבוכה ובישנות שניזונו מתגובות של רופאי משפחה, כולל פסיכיאטרים".
ואיך הקנאביס משפיע עליך?
"ברגע שלקחתי את השאיפה הראשונה של משאף SyqeAir זה היה זה. זה מה שחיפשתי, כל השנים האלה שטיפסתי על הקירות בייאוש, פתאום הרגשתי רוגע וריכוז. שמיקד אותי, שהחזיר לי צבעים של יופי, הזכיר לי את האייל שהייתי לפני. פתאום קרן אור בתוך הכלא של עצמי. אין דבר נורא כמו להיות כלוא בתוך עצמך. הפסקתי לשרוט בעצבים את הזרועות והידיים, ופתאום הייתי אסיר תודה. זה לא מטה קסם אבל מבחינתי זה תוסף תזונה. זה עשה לי מהפכה. מצאתי מכרה זהב נפשי. יחד עם הפסיכותרפיה, כמות הפלאשבקים ירדו, וגם המקרים שאני בוכה על כלום. זה מיתן לי את הסיוטים ועשה אותי בר העסקה. עד אז לא ישנתי כל הלילה כי פחדתי להירדם, ואז במשך היום הייתי עייף ועצבני. מי יעסיק אותי? אף אחד. היום אני פחות רב עם אנשים ואני מסוגל לדבר על זה. הקנאביס הוא גלגל הצלה שבא לעזור לי. לא האמנתי שזה קורה לי. אני אייל אחר עם גלגל עזר, שעוזר לי להיות יציב. התחלתי לנגן שוב בחליל. התחלתי לצייר שוב. אני יכול שוב להתרכז בקריאה. לפעמים הייתי פשוט פורץ בבכי ללא שום קשר לעלילה. בזכות הרוגע הזה אני מתחיל מעגל קסמים חיובי, והחיים יותר יפים".
הכתבה היא חלק מפרויקט מיוחד של mako קנאביס לרגל יום הזיכרון: