גלעד שמעון ויטל (53)
רצועת הביטחון, 1989
גלעד ויטל התגייס לגולני ב-1988. שנה אחר כך, כשהוא בן 19 בלבד, לראשונה בחייו – ולמזלו גם האחרונה – הוא יורה במישהו מטווח אפס והורג אותו. זה קרה ב-1989 סמוך לגדר המערכת ליד קיבוץ משגב עם, על גבול לבנון. "הייתי אז רק עשרה חודשים בצבא, התחלנו בסיור לילה, אחרי שקיבלנו התראה שיש נגיעה בגדר", הוא מתאר. "היינו בטוחים שמדובר בדורבן או חזיר, לא יותר. ערפל כבד בהרי נפתלי. פתאום משום מקום התרומם מולי מחבל. זאת הייתה סיטואציה של מי שולף ראשון והצלחתי לדרוך את המאג ולירות. יותר מאוחר הסתבר שזה היה מארב מחבלים שחיכה לבט"שית (רכב ביטחון שדה המצויד במקלעים). 12 דקות של היתקלות. חיסלנו מחבל נוסף, והתחילה הסתערות על הגדר. רק אחר כך אתה מבין מה קרה. אתה מפוחד עד עמקי נשמתך, מתקרב למחבל, עושה וידוא הריגה, וגם אז יש תזוזה, וזה מכסח אותך. אתה בפחד. אבל אתה מקצוען, אתה לא מראה. ובפנים הנשמה צורחת. אתה יורה בבן אדם מטווח של 12 מטר.
"קרס עלי עולמי, פלאשבקים מטורפים שנמשכים עד היום. לא מזמן ישבתי עם אשתי במכונית בחזרה מתל אביב ואני קולט חצי ראש נשען על החלון ברכב ליד, ואני רואה את הראש שלו מתפוצץ, אבל הפעם אני מודע לזה. גייסתי את כל כוחותיי לטפל בעצמי. לא הייתי מוכן לשמוע את הקולות האלה. רציתי להיות כמו אלה שחזרו מהשואה והצליחו לבנות לעצמם חיים טובים של עשיה, ואלה שחזרו ממלחמת יום הכיפור שפתחו דברים שעשו טוב בעולם". אחרי השחרור גלעד עושה את הסיבוב בעולם שכולל בין השאר את תאילנד, יפן, פיליפינים, ארה"ב. וכל הזמן הזה הוא בהדחקה. ב-94 הוא חוזר לארץ ומקים יחד עם רואי לוי את להקת "שוטי הנבואה". למילואים קראו לו פעם אחת מאז, אבל הוא ביקש להשתחרר כשהבין כמה זעם יש בו. "אני חוזר עם כוונה להקים להקה שתשמח את עם ישראל. 15 שנה הצלחתי להגיד יאללה שטויות", הוא אומר, "עד לבנון השנייה הדחקתי את זה נהדר. לפני הצבא התעסקתי במכונאות ובברזל, אהבתי מאד את כל מה שקשור למכני, אבל לא יכולתי יותר לקבל פצעים בידיים. לא היה לי את מי להאשים. הייתה תקופה ששנאתי את הצבא ואת המדינה".
כל הזמן הזה אתה לא מטופל?
"אין יום שאני לא רואה את התמונות. אצלי הכל טריגר. אדמה חומה זה טריגר, אבן זה טריגר. צריך לעשות עבודה, למרק את היהלום, להביא אור. כל השנים אני יודע שיש לי איזה תיק ולא בא לי לדבר על זה. בכל תקופת שוטי הנבואה עושים כל מיני סדנאות ויפאסאנה ובמקביל יש לי פלאשבקים וחלומות בלילה. אתה מתרגל לזה שאתה בקושי ישן. אני כל הזמן אומר לעצמי 'דפקנו מחבלים. איזה יופי, מה זה השטויות האלה יש שלך בראש?'. הרבה חוסר מודעות, שזה היה נהדר, זה מאוד עזר לי.
"הבית הזה מתוך השיר 'פנאן' של שוטי הנבואה זה ממש ההיתקלות: "שוב אני הולך במחשבות שוב מתהפך/ מגלגל את העיניים/ ויושב ליד המים/ כן הוא איתי עכשיו /בכל מקום בכל מצב/ בארץ של הדבש זבת החלב/ תגיד לי מי בא בתור מי בא לקרב /ואל יתהלל חוגר על שכניו"
מתי התחלת עם הקנאביס?
"עישנתי קנאביס הרבה שנים, אבל לא באופן חוקי וזה יכול היה להיות רע. לפעמים הייתי קונה חשיש עם המון זבל בפנים. העניין היה לא להרגיש. עד לפני שנה לא הרגשתי קור בחורף, ופתאום השנה קר לי. אני כנראה מרגיש יותר רגשות. לפני שנה וחצי קיבלתי רישיון לקנאביס רפואי וזה עולם אחר. הקו הישר של האיכות עושה את העבודה. לקח לי הרבה זמן להבין שזה לגיטימי לעשן בבוקר. אני מתעורר כל יום רטוב לגמרי מזיעה. התחלתי לעשן בבוקר וזה טוב לי. זה מרגיע אותי שיש את זה. הכל נכנס לפרופורציות. בקורונה חזרתי אחרי 30 שנה לעבוד עם ברזלים, יש לי בית מלאכה קטן, חזרתי למוזיקה, יוצאות לי מילים אני יוצר ואני רוצה שזה יישאר ככה".
בימים אלה יוצא גלעד עם מופע חדש בשם "יהלומי קרב" מופע יחיד על פוסט טראומה ופריחה מתחדשת אל עולם היצירה, עם שירים מתקופת שוטי הנבואה ועד היום.
הכתבה היא חלק מפרויקט מיוחד של mako קנאביס לרגל יום הזיכרון: