מיכאל מיקי חן (50)
יחידת עקרב, האינתיפאדה הראשונה
הוא כבש את ליבנו בעונה השלישית של זמן אמת, "כוח כאילו", ששודרה ב"כאן 11". הוא שירת בשטחים שלוש שנים וחצי בתחילת שנות ה-90 ביחידת עקרב, לקה בהלם קרב ולא הצליח לקבל הכרה ממשרד הביטחון. שחזר והצהיר במשך שש שנים, שהיחידה הזאת לא קיימת. מיכאל מיקי חן, קיבל הכרה רק אחרי שידור הסרט. "זאת כוחה של התקשורת היום", הוא אומר בעצב בשיחה עם לא מעט פאוזות של קושי וחנק.
עד ששודר הסרט, מיכאל התקין פרקטים מעץ לפרנסתו ויעץ לפוסט טראומטיים. "הצילומים של הסרט ארכו ארבעה חודשים. הוצפתי רגשית, זיהו אותי בכל פינה, בסרט נחשפה היחידה שבה שירתי ועשינו דברים איומים ונוראים, חששתי שיזהו אותי הפועלים הערבים".
לפני שבעה חודשים סיים את המלחמה עם הוועדות הרפואיות והוכר כנכה. הוא הוציא ספר בשם "טיפות של חיים", ולאחרונה יצא ספרו השני "כבר לא שקוף". מיקי הגיע לארץ בגיל שש מאוקראינה. בעלה השני של אמא שלו נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן תשע, ובעוד היא בהריון. היא התמוטטה, לא יכלה להמשיך לטפל במיקי והוא נשלח לקיבוץ דליה. כמה חודשים אחר כך אמא שלו עברה לאוסטרליה והוא נאלץ לנסוע איתה. הוא לא הפסיק להתגעגע לקיבוץ, וכשהיה בן 14 היא נתנה לו לחצות לבדו חצי עולם ולחזור לישראל. "אחד הבנים מהמשפחה המאמצת היה בדובדבן והתחלתי להתאמן לקראת שרות קרבי", הוא מספר. "בסופו של דבר מצאתי את עצמי ביחידה ניסיונית, ששאול מופז חשב לפתח אותה. היו אז המון פיגועים באוטובוסים. השיא היה ב-1994, כשמחבל פוצץ את עצמו באוטובוס בדיזנגוף סנטר. היחידה הזאת פעלה רק בשטחים, לתפוס מבוקשים ולייצר הרתעה. לא קיבלנו פקודות, עשינו מה שרצינו, פעלנו מתוך נקמנות על מה שקרה בארץ. גם על אזרחים חפים מפשע. באותה תקופה הרגשתי עם זה מעולה. ילדים בני 18, מה הם מבינים? עשינו דברים איומים".
מתי אתה מבין שאתה בפוסט טראומה?
"כשהשתחררתי מהצבא לא ישנתי כמעט והייתי בטוח שזה בסדר. לא ידעתי מה זה פוסט טראומה. חברים שלי הפנו את תשומת ליבי לכך שאני כבר לא אותו דבר, שאני אלים. חשבתי שזה יעבור כי רק עכשיו השתחררתי מהצבא, אבל הגעתי למצבים שאני פועל גם באזרחות כאילו שאני בצבא. חוץ מלירות על אנשים ברחוב עשיתי הכל כמו בצבא. עם השנים, נשים שיצאתי איתן העירו את תשומת ליבי. אחת מהן אמרה לי שאולי יש לי פוסט טראומה ויצאתי עליה בזעם, אמרתי לה דברים נוראים. להגיד דבר כזה למישהו שלא יודע שיש לו פוסט טראומה, זה יכול להיות טריגר. אז לא הייתה המילה פוסט טראומה, קראו לזה פשוט מחלת נפש. מי רצה להגיד שיש לו מחלת נפש? צברתי את זה בפנים והסתרתי את זה מכולם. לא הייתה לי שלווה, הייתי כל הזמן דרוך. טיפלתי בעצמי בשקט, הייתי על כדורים פסיכוטיים".
היה אירוע ספציפי בצבא?
"ספטמבר 1993. הייתי ביחידה משוגעת, אבל בחיים האזרחיים שלי היה לי חבר טוב, בשם יגאל ועקנין. הוא גם היה חיל בודד, והיה הכל בשבילי. שותף שלי בקיבוץ. הוא היה כמו אמא ואבא מבחינתי. עשינו הכל אחד עם השני, הוא היה יותר מאחי הביולוגי. ערב הסכמי אוסלו ב', יגאל נרצח בפיגוע בחופשת השחרור שלו מ-36 דקירות סכין של שני חמאסניקים. זה הפך אותי לפי עשר יותר נקמני, הפעם זה היה אישי כי פגעו לי בדבר הכי יקר שהיה לי. מה שעשיתי בצבא בעקבות הנקמנות, משם כבר לא הייתה דרך חזרה. כבר לא הייתי בן אדם, הייתי חיה פצועה ומטורפת. יגאל ילך איתי לקבר. הוא הפוסט טראומה שלי. מאותו הרגע כבר לא הייתי מי שאני".
מיקי מתקשה להמשיך לדבר על יגאל ופורץ בבכי. גרושתו השנייה הייתה זאת שהעלתה שוב את האפשרות של פוסט טראומה, והפעם הוא לא הגיב בזעם. "שאלתי אם היא חושבת שאני פגום", הוא אומר. "היא הסבירה לי שאני לא חולה נפש, אני פגוע נפש, ועדיין לא הסכמתי עם זה. היה לי קשה לקבל את זה. ב- 1996 היה תרגיל בקיבוץ. היינו צריכים לדמיין שערבים תוקפים את הקיבוץ ונכנסתי לזה כל כך עמוק שכמעט חנקתי אדם למוות".
איך אתה מגיע לקנאביס?
"הייתי אנטי קנאביס. מבחינתי אלה היו סמים כמו הרואין. מפגש מקרי עם יוצא סיירת צנחנים עם פוסט טראומה שהכרתי בהולנד ונתן לי שאכטה מקנאביס שינה את חיי. הרגשתי כאילו זו יד ענקית חמה ומלטפת. פתאום היה לי טיפה תיאבון, ישנתי יותר טוב. לא הבנתי למה דחפו לי כל כך הרבה תרופות שעשו לי דברים איומים. התחלתי לחקור על זה לעומק ומשם התגלגלתי לטיפול בקנאביס. באותו זמן עדיין לא היו מרשמים, הייתי פושע. היום יש לי כבר 14 שנה רישיון. אני בין הראשונים בארץ שהיה לו רישיון, אז אני בכלל לא יודע מה זה פוסט טראומה. אני פשוט לוקח משהו שעושה לי טוב, ואני מפסיק לגמרי עם הכדורים הפסיכיאטרים. אני עדיין סובל מסימפטומים, אני צועק בלילה, חונק את הכרית וצורח בערבית".
הכתבה היא חלק מפרויקט מיוחד של mako קנאביס לרגל יום הזיכרון: