"גם אני הייתי גולנצ'יק, למה אתם לא מטפלים בי? איפה קצינת הנפגעים שלי? אני הרגתי בשבילכם בידיים האלה, אני הרגתי בשבילכם יותר מ-40 איש. תשע שנים, ואין לי אחוז אחד נכות. אמא שלי צריכה לשלם לי את הכול. אף אחד לא מטפל בי. ואני מתלונן, אני צועק, אני משתין בלילה מפוסט טראומה".
לא הרבה ישכחו את הזעקה הזו של עידו גל רוזן ב-2015, במחאה על טיפול הרשויות בנפגעי פוסט טראומה, בוועדה לענייני ביקורת המדינה שדנה בזכויות לוחמי צה"ל. עידו עצמו נלחם בעזה במבצע "צלול כיין", ואיבד חברים רבים בקרבות עזים שהשאירו אותו פצוע נפשית ומלא ברגשות אשם. רק אחרי הזעקה הפומבית הזאת קיבל הכרה כפצוע צה"ל הלום קרב. ב-2017 הקים יחד עם חברים נוספים, חן שושן ובן גור לוי, את עמותת "לוחמים לחיים", שתשמיע את קולם של הלומי הקרב ותלווה אותם צעד אחר צעד, מההכרה ועד השיקום; מהגשת התביעה למשרד הבטחון, דרך הגעה לוועדות הרפואיות. אותם לוחמים שנדרשים להתמודד גם מול המערכת המלווה במסכת בירוקרטיה קשה עבורם, אך גם מול זיכרונות מעברם הכואב. ב"לוחמים לחיים" לא משאירים אותם לבד, והיום הם הפכו לגוף המשמעותי ביותר בישראל למיצוי זכויות לוחמים מול משרד הביטחון.
"זאת עמותה שעשתה המון דברים בתחום התודעתי בכל מה שקשור לפוסט טראומה", אומר חן שושן מנהל הפעילות של העמותה. "העמותה מלווה את האנשים גם בצד הרגשי וגם בצד המשפטי-בירוקרטי. חשוב להבין כי להכרה של משרד הבטחון בזכויות יש שני צדדים: האחד, התמודדות בירוקרטית משפטית של מיצוי זכויות, והשני, הוא התמודדות רגשית עם התהליך הקשה הזה. לקבל הכרה זה אומר להיזכר בדברים שאתה לא רוצה להיזכר בהם, לעלות מול ועדה ולספר את הסיפור שלך. זה אירוע מאד קשה. המשמעות של ליווי רגשי זה לא רק להחזיק את היד, זה גם לנדנד ולדחוף כשצריך. זה לא פשוט, יש להם נטייה לברוח, להיעלם, לדחות".
ב-9.5.2021 התקבלה החלטה היסטורית של הממשלה לאשר את רפורמת "נפש אחת" שנועדה לכונן רפורמה בהליכי ההכרה, השיקום והטיפול בפצועי צה"ל.
מה השתנה מאז רפורמת "נפש אחת"?
"לפני הרפורמה, ההכרה לקחה לעתים שנים. אנשים נלחמו חמש, שש, שבע שנים על ההכרה. אנשים שהפוסט טראומה זועקת מהם. במצב נפשי נוראי, אנשים שגרים ביער, גרים באוטו, והמדינה לא הכירה בהם. רוב הזכאות מותנית קודם כל בהכרה. היום התהליך קצר יותר כאשר בתיקים שבהם אנו מטפלים הממוצע נמוך מחצי שנה".
מהם אחוזי ההצלחה של העמותה?
"המנגנון שיצרנו הוא מעולה. אנחנו עומדים על 98% הצלחה בהכרה. במקביל, אנחנו עושים הרבה פעילות שקשורה בתודעה. ההבנה היא שההכרה בפוסט טראומה צריכה לחדור למיינסטרים. צריך להבין שזה איתנו, שזה לא מוזר.
"אתה מגיע כשאיבדת אמון בכל מערכת אפשרית, במערכת הצבאית, במשרד הביטחון", אומרת עו"ד עירית פריבר נשר, שמייצגת את הלומי הקרב בעמותה בארבע שנים האחרונות יחד עם עו"ד רינת גולד גזית. "אתה מאבד אמון באנשים, רבים נטשו אותך או נטשת אותם כי לא הבינו אותך. חשבו שאתה עצלן, שאתה משוגע. כל עוד לא נתת לתופעה את השם הרשמי שלה, אנשים לא יודעים איך לאכול את זה. יש כאלה שהיו אצל עורכי דין שגבו מהם לא מעט כסף וגרמו להם להרגיש שזה תהליך בלתי אפשרי. בעמותה דייקנו את הדרישות, ואנחנו משתדלים להיפגש עם אנשים שכבר קיבלו אבחון מגורם מקצועי, אבל לאורך השנים פגשנו אנשים שבזכות המפגש עם העמותה קיבלו את הדחיפה הראשונה ללכת ליחידה לתגובות קרב, לחשוף את הסיפור שלהם ולדבר עליו.
האם מגיעים לעמותה גם לוחמים וותיקים לשעבר שמעולם לא הוכרו על ידי משרד הביטחון?
פריבר נשר: "יש אנשים בגילאי 70 פלוס שרוצים להבין איך זה שהם התגרשו כל כך הרבה פעמים, או לא התחתנו, או שלא נולדו להם ילדים. אנשים רוצים לסגור מעגל, להבין איך האירוע ב-73' או ב-67 השפיע באופן כל כך דרמטי על החיים שלהם. אלה אנשים שהמטרה העיקרית שלהם היא להיות מסוגלים להסתכל למשפחה שלהם בעיניים. הם יודעים שהם גרמו סבל רב לילדים שלהם. הם מבינים שההתנהגות שלהם נבעה ממשהו מאוד ספציפי שהם לא יכלו לפתוח ולטפל בו. אנשים שמסתובבים עשרות שנים עם משהו לא פתור, שנים של מנגנוני הדחקה. לפעמים הדרך יותר חשובה מהמטרה. המטרה היא לקבל את הזכויות, את השיקום, אבל להכרה יש כוח מטורף. זה לסגור מעגל.
"אני מדברת על אנשים עם אחוזי נכות גבוהים. אם יש להם משפחה תומכת זה מדהים, אבל יש כאלה שאין להם משפחה והם בודדים. אנשים שחשבו עליהם שהם לא מחזיקים בעבודות כי הם עצלנים. הייתי בוועדה עם בחור שהוריו לקחו אותו ואת זוגתו למסעדה, והוא קיבל התקף זעם ועזב את המסעדה וברח. בוועדה הרפואית הוא איבד את ההכרה. האנשים האלה מסתובבים לעיתים עם המון בושה. המטרה היא שהם יחזרו להיות חלק מהחברה. אחרי שנתנו כל כך הרבה מעצמם למען החברה הם בוחרים הרבה פעמים לא להיות חלק מהמעגל החברתי".
כמה משפיעים עליך הסיפורים?
פריבר נשר: "קשה לעצור את הדמעות. את רואה אנשים, המיטב של המיטב, פורצים בבכי כמו ילדים. יש לי הלום קרב שהוא ואשתו היו ישנים כל לילה ליד אמבולנס בסורוקה, כי שם הוא הרגיש הכי בטוח. הלום קרב שלא מסוגל לחיות בתוך בית והוא חי באוהל. וזאת המציאות שהילדים שלהם מכירים. אני מדברת על אנשים בני 50 שרק עכשיו הם מטפלים בזה. הם לא פנו למשרד הביטחון מהרבה סיבות. יש כאלה שחששו שלא יאמינו להם, למשל מסתערב מ-1982 שצריך להביא עדויות ואין לו אפשרות כזאת. אחרי תהליך עם הפסיכיאטר הוא העז לחשוף את זה בפני חבריו ליחידה, והם הוציאו אותו מקבוצת הוואטסאפ שלהם. כי זה לא גברי וזה לצאת נגד המערכת. התהליך הזה הוא מאד עמוק. הוא משנה חיים".
הכתבה היא חלק מפרויקט מיוחד של mako קנאביס לרגל יום הזיכרון: