שחף אפרת (31) המוכר יותר כ-Freedom Fighters נחשב במשך שנים לאחד הדיג'ייז המצליחים, היחודיים והמעניינים בסצנת פסיי טראנס המקומית. רגע לפני ש-2020 נגמרת, מספר שחף על השנה האחרונה, שהייתה הקשה ביותר בחייו האישיים אך הטובה ביותר מבחינה מוזיקלית.
"אני עושה מוזיקה מגיל 15. חבר הביא לי דיסק שהיה כתוב עליו 'טראנסים 2003' והייתה שם מוזיקה מעולה. זה תפס אותי ופשוט התחלתי לאסוף מוזיקה בצורה קדחתנית. בבית הספר החקלאי שבו למדתי היה יום בשבוע שבו אתה לא לומד אלא עושה משהו אחר. חלק עבדו ברפת, חלק בלול ואני בחרתי להיות באולפן שהיה בבית הספר".
בזמן שכולם עשו בגרויות, הוא כבר הופיע ברחבי העולם
"התחלתי ליצור מוזיקה ובגלל שהייתי בתוך העולם של הטריידים בתחום המוזיקה, הייתי בקשר עם המון דיג'ייז. הפקתי מוזיקה שלא ממש האמנתי בה אבל הייתי שולח לאנשים את מה שהפקתי ואחד הטראקים שלי נכנס לאיזשהו אוסף. בגיל 17 דיג'יי רוסייה שאהבה את המוזיקה שלי כתבה 'אני רוצה שתנגן ביום הולדת שלי במוסקבה', וזה נפל ביום של הבגרות בלשון. באתי למורה ואמרתי לה 'תקשיבי, אני לא יכול לבוא לבגרות כי יש לי הופעה ברוסיה', היא הייתה קצת בהלם אבל ענתה 'אני אדבר עם ההורים'".
איך ההורים שלך קיבלו את זה?
"הכי טוב בעולם. גדלתי בבית פתוח ונעים, ההורים תמיד אמרו לי 'אל תעשה משהו אם זה לא מרגיש לך נכון'. באתי והסברתי להם שזה מה שאני אוהב ושהזמינו אותי להופעה. אני מנחש שבגלל שאני ילד רביעי היה פחות לחץ. הם קנו לי לפטופ וכרטיס טיסה לרוסיה. חודשיים אחרי, בזמן מסיבת הסיום של התיכון, הייתי בטור בברזיל. אני זוכר את עצמי יושב בבית המלון ובוכה שכל החברים שלי במסיבת סיום ואני בברזיל. מאז ועד היום אני עם המוזיקה. מעולם לא עבדתי בעבודה מסודרת ומעולם לא קיבלתי תלוש משכורת. עסקתי רק באמנות מגיל 15 ועד היום".
עם השנים, צבר Freedom Fighters פופולריות וניסיון ולצד ההצלחה הגדולה בעולם, הפך גם לדיג'יי מוכר ומצליח בסצנת הטראנס המקומית. הפריצה הגדולה למיינסטרים האלקטרוני קרתה כששחרר יחד עם קפטן הוק את "Marshmallows". "זה היה טראק ביג. אני זוכר את שהיו משמיעים אותו בחנויות בגדים כי זה הפך למסחרי מאוד. מצאתי את עצמי מנגן בארץ במסיבות מיינסטרים וימי סטודנט. הייתי מוצא את עצמי בליינאפים של אירועים עם אברהם טל. זה היה ככה שנתיים פחות או יותר. הייתה לי הופעה באיזה תיכון בנשר וכשזה נגמר התקשרתי לסוכן שלי ואמרתי לו 'אחי, די, יש גבול".
"קיבלתי החלטה לחזור לאנדרגראונד ולעבוד עם האמנים הכי מוכשרים ומחתרתיים שיש. אנשים לא הצליחו להבין מה אני עושה, הם רצו שאעשה עוד "Marshmallows" או עוד טראק מיינסטרים, אבל אותי זה לא עניין. דווקא מהמקום של האנדרגראונד התחלתי לטפס לאט לאט ולהפוך למוכר יותר בטראנס".
"ארמין ואן ביורן מאוד אוהב את ישראל"
שיתוף פעולה של Freedom Fighters עם אייס ונטורה, השיג תשומת לב מהמפיק האגדי סימון פטרסון, שצייץ שהוא נורא אוהב את הטראק. "ישר יצרתי איתו קשר כי ראיתי בזה הזדמנות. דיברתי איתו, נורא התחברנו והוא הזמין אותי להופעה באבלון בהוליווד. הוא ביקש ממני לעשות רמיקס. זה לא היה העולמות שלי כי זה עם ווקאל ופסנתר אבל הסכמתי. הטראק הזה פתח לי את הדלת לכל העולם המסחרי של הטראנס".
כתוצאה מהחיבור, החל לנגן בלא מעט פסטיבלי ענק, ביניהם כאמור EDC ו-A State Of Trance של ארמין ואן ביורן, שנחשב לנושא הדגל של הטראנס ולאחד הדיג'ייז האהובים בישראל. "הוא בן אדם מקסים והוא מאוד אוהב את ישראל. אמרתי לו שאני מעריך את כל מה שהוא עושה, ושהוא אגדה והוא החמיא לי חזרה ואמר 'אני אוהב את מה שאתה עושה, זה יפהפה'. מאז ועד היום הוא מנגן מוזיקה שלי בתוכנית שלו. כל פעם שאני קצת נוגע במיינסטרים הוא תומך בזה וזה ממש עוזר".
גם כאן, כשהרגיש שהמוזיקה נהיית יותר מסחרית, החליט לקחת צעד אחורה. "הרגשתי שבמקום פסיי טראנס עם השפעות EDM המוזיקה מתחילה להיות EDM עם השפעות של טראנס. החלטתי שאני חותך מהדבר הזה כי הרגשתי שמוזיקלית אני כבר לא שם".
לשנות כיוון בזמן שאתה כל כך מצליח זה סיכון.
"נכון, אבל אני מת על המקום הזה שבו אתה מוכיח לעצמך שאתה טוב באמת. אמרתי לעצמי שאני לא יכול להיות קראוד פליזר ובסצנות המסחריות אתה אמא של הקראוד פליזר. אתה צריך לנגן טראקים מסוימים, בזמן מסוים ואני פשוט לא יכולתי. רציתי ללכת למקום העמוק והמלודי ולא אכפת לי מי יאהב את זה. המבנה הזה של ברייקים, עלייה ודרופ לא התאים לי יותר. לא יכולתי להיות חלק מהדבר הזה ופשוט אמרתי 'אני יוצא מהוייב הזה'".
צבע משלו
בשלב זה, החל להתחבר דווקא לז'אנרים של הטכנו. "החיבור האמיתי והמהותי למוזיקה הוא טכנו. אני נורא אוהב את המוזיקה המלנכולית והסאונד העצבני. עם הזמן, אמרו לי שהגעתי למקום שיש לי צבע משלי. מארגנים לא ממש יודעים איפה לשים אותי בליינאפ. בדרך כלל שזה פסטיבל שעובר מטכנו לטראנס אותי שמים על התפר. היום יש סיכוי סביר יותר שתמצא אותי מת מאשר מנגן פסיי טראנס עכשווי".
"חשוב להבהיר – סצנת הטראנס זו הסצנה האהובה עלי בעולם ולא הייתי מחליף אותה בשום סצנה אחרת, אבל אני רוצה להיות אינדיבידואל. מאוד רציתי שלא יהיה אפשר להגדיר אותי כפסיי טראנס סטנדרטי ושמארגן בונה ליינאפ, יהיה לו קשה להחליף אותי במשהו אחר".
"אני לא רוצה שכולם יאהבו אותי ואני לא צריך את זה"
"כשניגנתי בטומורולנד בזמנו, שמו אותי לנגן אחרי אסטריקס ולא ניגנתי מה שציפו וזו הייתה טעות. הייתי בחשיבה של 'אני לא רוצה לנגן את הדברים האלה' וניגנתי מוזיקה שתכננתי לנגן באותו סופ"ש באוזורה. הקהל של טומורולנד הגיב לא טוב ואם להיות כנה, אני כנראה לא אחזור לנגן שם אבל אני עם חי עם זה בשלום. אני לא רוצה לנגן במקומות שהמוזיקה שלי לא מתאימה להם. אני לא רוצה שכולם יאהבו אותי ואני לא צריך את זה, אני רוצה שאנשים שמעריכים את האמנות שלי ואת הדרך שלי יבואו לשמוע אותי".
יש לזה מחיר כלכלי.
"נכון, אבל עדיין למרות זאת אני עובד גם בסצנת הטכנו וגם בסצנת הטראנס".
בשנת 2017, אייל ינקוביץ', מייסד הלייבל הום-מגה בו היה חתום שחף, נפטר. מותו הפתאומי הוביל לפירוק הלייבל, מה שגרם לשחף ללכת בדרך עצמאית. "כמה אמנים משם והסוכן שלי היום, אורי בן דרור החלטנו להקים לייבל משלנו. רצינו להביא משהו אחר שמגיע ממקום יותר אמנותי"
השנה הקשה בחייו
שנת 2020, נפתחה בצורה טרגית בשביל שחף, שאיבד את אמו. "אמא שלי הייתה חולה במחלת ריאות בשם IPF. כל 2019 הייתה בסימן בתי חולים וניסיון להגיע לארה"ב להשתלה. כתבתי אלבום שלם בזמן הזה שאמא שלי נאבקת במחלה"
כמה זה השפיע מוזיקלית?
"מאוד. אתה מנסה לשים את זה בצד אבל זה נכנס לשם, איך דרך להימנע מזה. זו אמא, זה השורש של העץ והלב של הכל וזה נכנס. זו מחלה שהורגת בסלו מושן, בהתחלה היה לאמא שלי בלון ואחרי זה עוד ועוד בלונים עד שכבר לא נשארו ריאות. בסילבסטר 2020 טסתי להופעה והרגשתי שמשהו לא בסדר, ובחזור אחותי כבר התקשרה להגיד לי לי שאמא שלנו נפטרה".
"למדתי לנתק את החיים האישיים מהפרסונה המוזיקלית"
הספקת להיפרד ממנה?
"כן, הרגשתי שמשהו לא בסדר לפני שטסתי התקשרתי ואבא שלי ענה לי. קלטתי שמשהו באנרגיה לא טוב אז פשוט נסעתי ללהבים. באתי אליה וראיתי שהיא בקושי מצליחה לזוז. הבנתי שזה הסוף אבל המוח שלי גרם לי לעשות כל מיני טקסים איתה. עשינו קצת ספורט, נתתי לה נשיקה במצח ואמרתי לה שאני אוהב אותה – זה דברים שבחיים לא עשיתי. לא הסכמתי ללכת, ישבתי שם החזקתי לה את היד ואמרתי לה שאני אוהב אותה עד שהיא נרדמה".
איך מצליחים להביא את עצמך למצב שאתה מתקלט אחרי דבר כזה?
"ברמה האישית אתה גמור ומת, אבל עם השנים למדתי לנתק את החיים האישיים מהפרסונה המוזיקלית. גם חודש אחרי שהיא נפטרה טסתי לברזיל להופעה".
למרות שכמו כל עולם המוזיקה, הוא מושבת ממרץ, שחף טוען כי מבחינה מוזיקלית זו דווקא הייתה שנה מדהימה בשבילו. "מישהו אמר שטוב בחיים האישיים אז רע במוזיקה ושחרא בחיים האישיים אז טוב במוזיקה וככה זה היה. מבחינה אומנותית, זו הייתה שנה מדהימה. הוצאתי אלבום בשם "Era", שהצליח יותר מכל מה שעשיתי לפני".
"הוצאתי את האלבום אחרי שעברתי לתל אביב וגיליתי לעומק את סצנת הטכנו בעיר. רציתי משהו פסיכדלי אבל נעים, ובפסטיבלים של פסיי טראנס הרגשתי כאילו יורים עלי טילים. רציתי לקחת את ההשפעות האלו של הטכנו ולהביא אותם וככה האלבום נולד. ישבתי במשך שנתיים וכתבתי את האלבום והוא ממש מסמל את הצבע שתמיד רציתי שיהיה לי".
שתי הסצנות האלה מזוהות נורא עם סמים.
"יש סמים בכל מקום והגיע הזמן שיפסיקו להדביק את זה לז'אנרים כי זה פתטי בטירוף. אנשים מחפשים לברוח מהמציאות הקשה שיש להם והם עושים את זה דרך מסיבות. הסמים עוזרים להם לברוח מהמציאות הקשה שהם חיים בה".
מה אתה חושב על ההתנכלות של המשטרה לחיי הלילה?
"זה מרגיש כאילו הממסד רוצה אותנו כמו חיילים טובים. די, שחררו את הבן אדם, אם הוא רוצה להתעסק בזה אז הוא ישיג את זה לא משנה מה תגידו. זה מזכיר מה שהיה עם קנאביס, שנים היו נגד והיום זה חוקי בכל העולם".
"לקחת קהל של עשרות אלפי אנשים ולהגיד 'הם כולם עושים סמים' זה טמטום"
"יש התנכלות ברורה לחיי הלילה – כל בר ומועדון מקבלים דוחות על גבי דוחות סתם, על כלום. זה מרגיש כאילו הממשלה פה רוצה שנחיה מ-9 עד 17 בעבודה ואז שנלך לראות סרט או להצגה ולא שנבלה במסיבות. לקחת קהל ענק של עשרות אלפי אנשים ולהגיד 'הם כולם עושים סמים' זה טמטום בעיני".
בזמן הקורונה וכדי להתמודד עם משבר אישי ודיכאון, החליט Freedom Fighters להקים מיזם חדש בשם "Crocheart", המציע ליווי לאמנים. "אני עובד המון שנים בבית ספר למוזיקה, מלמדים את כולם איך לעשות מוזיקה ואז מוציאים אותם החוצה בלי ידע על איך מתנהלות הסצנות השונות או איך לשווק את עצמם".
"קיבלנו 50 פניות ומתוכן בחרנו 15 אמנים. אני מלווה אותם מוזיקלית ומסביר להם לעומק איך להפיק טוב יותר, איך לשפר את המוזיקה ולמקסם את ההשפעות. ממני הם עוברים לאורי הסוכן שלי שמסביר איך לפנות ללייבלים, איך מגיעים למצב שאמנים מנגנים אותך, איך לשווק את זה עצמך ואיך לנהל את הפייסבוק והאינסטגרם".
מה ההבדל ביניכם לבין בית ספר למוזיקה?
"ההבדל הוא שאצלנו יש יותר זמן להיכנס לעומק – בכיתה של 15 איש יש המון ז'אנרים, אני מתמקד עם כל אמן על מה שהוא יוצר. אם מישהו יוצר מינימל רומני – אנחנו נתעמק בסצנה הזו ונסביר לו איך ליצור ולשווק את עצמו שם".