אם הייתם מהקהל שפקד בדרך קבע את הקלאבים או פסטיבלי מוזיקה אלקטרונית בשנות ה-90, אתם בטח מכירים את דיג'יי צ'ופי (שרון פרוינדליך). מי שבכל זאת צריך רענון, צ'ופי היה הרזידנט של מועדון "אלנבי 58" המיתולוגי, כיכב באירועים הגדולים בישראל ובעולם, וכבש כמה מהמועדונים הנחשבים באיביזה ביניהם ספייס ופאצ'ה. עד שהחליט שדי. אז מה בדיוק גרם לאחד הדיג'ייז המצליחים שהיו פה לקחת צעד אחורה?
"נולדתי בשנות ה-60, לכל המוזיקה שאפיינה את התקופה – רוק, בלדות ולהקות כמו הביטלס והדורס", הוא מספר בשיחה עם mako. "בשנות ה-80 זנחתי את המוזיקה שגדלתי עליה, המוזיקה של המילים, ולאט לאט התחלתי להתחבר למוזיקה אלקטרונית. כבר בגיל 17 תקלטתי בפינגווין ובהמשך בשירוקו".
איך נראו חיי הלילה אז?
"לא היו הרבה דברים שקורים אז כל פעם שכן היה משהו, שהייתה מסיבה או שדיג'יי מחו"ל היה מגיע, זה הגיע עם התרגשות גדולה. כשקראו דברים מיוחדים – זה קרה בתאריך מסוים, בערב מסוים ועם דיג'יי מסוים. הכל היה בקטן אבל עם זאת, מבחינת איכות, הייתה פה רמה שהיא בטופ. מה שקרה בחו"ל, קרה גם בפינגווין. בהתחלה ניגנתי קצת אייטיז פופ ולאט לאט מצאתי את ה'ניו וייב', כל הסינתיסייזרים, הבאסים והסאונדים השונים. זה היה הבסיס שלי, אבל לא היה ברור מה זה, לא היה סגנון מגובש".
"בשנות ה-80 טסתי לאיביזה ושם התחברו לי דברים. זה אי שהכל קורה בו, אתה פוגש סגנונות ואנשים שלא פגשת, הכל נראה חדש ומגניב. שם הבנתי למה אני נמשך בתור דיג'יי והבאתי את כל הטכנו איתי לארץ. בהתחלה ניגנתי ל-50 איש, במשך שנתיים בדקתי את המוזיקה על הקהל, לחלקם זה היה מונוטוני ואלה שהתחברו זה היה בשבילם עולם ומלואו. היה מאוד קשה להרגיל אנשים למוזיקה בלי מילים אבל אני תמיד אמרתי: 'אני לא איש של מילים, אני איש של סאונד'".
בסוף שנות ה-80 התחבר צ'ופי למי שנחשב עד היום לאחד האנשים המשמעותיים בהתפתחות חיי הלילה בישראל – אורי שטרק, מבעלי אלנבי 58, אולי המועדון החשוב ביותר של הניינטיז. "לאיפה שאורי הלך ופתח מקום אנשים הלכו אחריו", מספר צ'ופי. "עבדתי במועדון אליזבת' עם אורי. פתאום במקום 50 אתה רואה 300-200 איש. אתה אומר 'וואלה, אני יכול ליצור עם זה משהו'. בו זמנית עבדתי בצילום והתפרנסתי מזה כי דיג'יי לא היה ממש מקצוע. בשלב מסוים הייתי צריך להחליט בין צילום לבין לתקלוט ובחרתי להיות דיג'יי".
מה הכריע?
"קודם כל זה כבר לא היה מיוחד להיות צלם, היו מלא בתי ספר וצלמים וכמה באמת צריך כאלו בשוק? כדיג'יי כבר היה לי קהל וכבר הבנתי שאני יכול להתפרנס מזה. פתחתי תיק של עוסק מורשה והתחלתי לעבוד".
לתחום ההפקה נכנס בתחילת שנות ה-90, עידן בו לא היו ממש דיג'ייז מפיקים, בטח לא בישראל. "תמיד הייתה לי משיכה אז בדקתי, הסתכלתי ורכשתי ציוד. לא למדתי מוזיקה, אבל הייתי מחובר מאוד למוזיקאים ופתאום אמרתי 'רגע, אני יכול גם ליצור'. שחררתי קטעים ונסעתי לתערוכות מוזיקה גדולות בעולם כדי למכור את המוזיקה שלי. עבדתי עם חברות כמו NMC בארץ. במקביל, החלטתי לפתוח לייבל בשביל לייצג את המוזיקה שלי ושל אמנים אחרים. פגשתי בחור אנגלי, ג'אז האנסל. הוא עשה עלייה והגיע כבר עם קשרים מאנגליה והפכתי אותו למנהל הלייבל שלי והתחלנו לשתף פעולה".
"גייז, ערסים, צפונים – כולם בילו ביחד ובאהבה כשהחיבור זה המוזיקה"
אותו לייבל, "אגנוזיה רקורדס", ייצג לאורך השנים אמנים רבים ביניהם ההרכב הישראלי "פלאש בראדרס", שבשנת 2006 הגיע למקום ה-23 ברשימת 100 הדיג'ייז המובילים של DJMAG, כשהם מקדימים שמות כמו דיוויד גטה וסטיב אנג'לו. "הייתי אבן דרך, מי שעבר אצלי ידע שהוא יצליח. הפלאש בראדרס הופיעו בכל העולם, שלושה אחים מנצרת עלית שהגיעו לטופ. הם היו איתי כמעט עשור אבל הם שלושה אחים ובשלב מסוים היה להם קשה וזה נגמר ביניהם".
בשלב מסוים אתה וג'אז נפרדתם, מה קרה שם?
"משהו שם לא הסתדר. לא היינו בקשר שנים אבל היום אנחנו שוב בקשר".
בשנות ה-90, כשהמוזיקה האלקטרונית החלה "להתפוצץ" צ'ופי הפך לרזידנט של אלנבי 58, שבימים ההם איגד תחת קורת גג אחת יותר מאלף בליינים. "הכל היה 'לאבי דאבי', המוזיקה חיברה את האנשים מכל הסוגים – גייז, ערסים, צפונים – כולם בילו ביחד ובאהבה כשהחיבור זה המוזיקה", הוא מספר. "הייחוד של אלנבי 58 זה מה שקורה היום בבלוק – אנשים מכל הסוגים היו באים בשביל סאונד טוב ודיג'ייז מעולים. זה מה שגרם לי להצליח ובהמשך להשפיע על כל הציבור. פתאום נהייתה לי תוכנית רדיו, הייתי הולך ברחוב ואנשים אומרים לי 'וואי, איזו תוכנית'".
בשנת 1998 שחרר יחד עם ג'אז את "Yim", טראק שכלל סימפול של "אם ננעלו" של עופרה חזה ז"ל. הטראק זכה להצלחה חסרת תקדים בעולם לקטע ישראלי ואפילו הגיע לטופ 40 בבריטניה. הטראק, שהיה לאחד מלהיטי הדאנס הראשונים שיצאו מישראל, אפשרו לצ'ופי לפרוץ ברמה הבינלאומית. "ניגנתי המון באיביזה, באקו עם פול אוקנפלד, בפאצ'ה, באמנזיה ובספייס", הוא משחזר. "נסענו גם כל האנשים של 'אלנבי' יחד עם עדן הראל כדי לנגן בחו"ל. אחרי מזה הגיעה ההזמנה לפסטיבל 'דאנס ואלי', ניגנתי לצד פול ואן דייק וארמין ואן ביורן".
כאחד שניגן בכל העולם, כמה אלנבי היה באמת גדול באותה התקופה?
"הוא היה ב-10 המועדונים הטובים בעולם כי קרה פה משהו. הייתה התרגשות, אנשים חיכו לימי חמישי. ראית אנשים עם אנרגיה נהנים ממוזיקה. את מה שניגנתי אז, אני יכול לנגן היום. שמות שנחשבים לאגדות היום כמו טייסטו ניגנו באלנבי 58 לפני שהם היו סטארים".
איך היו היחסים אז בין המשטרה לסצנת חיי הלילה והסמים שהיו מזוהים איתם?
"תמיד היה את החיבור של סמים וחיי הלילה, זה הפאן של האנשים, כל אחד עושה מה שבא לו. הניינטיז היו כמו שנות ה-60 בכל מה שקשור ל'יחד'. למשטרה כמובן לא היה את הכוח להילחם בזה אז במקום לסגור מסיבות, היו עוצרים את הדיג'ייז".
מה זאת אומרת? היו עוצרים דיג'ייז?
"ברור. יש דרך יותר קלה לעצור מסיבה מלעצור דיג'יי? היו עוצרים אותי על הפרעות כביכול".
ואיך היו היחסים עם התקשורת?
"התקשורת הייתה לטובתי, היה לי טור בראש 1 ומעריצים והייתי צריך לתקשר איתם איכשהו. מצד שני, התקשורת הזו נכנסה לי לפרטיות והייתי מאוד חשוף. כל עיתונאי רצה לדעת מי אני, מה אני ואיך גדלתי. אם היה אז אינסטגרם ופייסבוק היו לי מיליוני עוקבים".
צ'ופי משתמש במקרה הטראגי של אביצ'י, ששם קץ לחייו, כדי לנסות ולהסביר מה עבר עליו. "היו הרבה דברים בסיפור הטראגי שלו שהזכירו לי את הסיפור שלי. אנשים רוצים להיות לידך כל הזמן. ראיתי הרבה דברים אצלו שהזכירו לי את עצמי, גם אני הרגשתי חנוק ושאין לי פרטיות. כל האנשים האלה שרוצים להיות איתך כל הזמן לוקחים ממך הרבה ומבחינה נפשית אתה מתרוקן. כשאנשים רוצים עוד ועוד כמו שהמפיקים שלו רצו, זה נגמר רע".
הרגשת ככה?
"כן, גם אני הרגשתי ככה וזו אחת הסיבות שהורדתי הילוך כדי להתחבר לעצמי".
עם סגירתו של אלנבי 58, צ'ופי פתח את מועדון זמן אמיתי, אלא שאז החלה האינתיפאדה השנייה. "חטפתי סטירת לחי מצלצלת. היו פיגועים ליד המועדון ובדיוק כמו הקורונה – אתה עדיין משלם שכירות וכו'. כל יום שאתה לא פועל עולה לך הרבה כסף. אף אחד מחו"ל לא רצה לבוא, היה נורא קשה. מבחינה כלכלית זה היה קשוח, לא הכרתי את זה ופתאום התמודדתי עם קשיים שלא קשורים אלי. הפיגועים בתחילת המילניום חד משמעית חיסלו את חיי הלילה".
"אנשים האלה שרוצים להיות איתך כל הזמן לוקחים ממך הרבה ומבחינה נפשית אתה מתרוקן"
גם צ'ופי חווה על בשרו את העניין, שמחוץ למועדון שלו, זמן אמיתי, התרחש פיגוע. "היה פיגוע בחוץ זמן שאני ניגנתי במועדון. סוגרים את המסיבה ומורידים פרופיל. אלה היו תקופות קשות מאוד לא רק לי, אלא לכולם".
אם מישהו כמוך עובר בזמן ההוא לאמסטרדם או ניו-יורק הוא מוצא את עצמו בטופ.
"נכון, אבל לא יכולתי. הייתה לי ילדה, לא יכולתי לעזוב את המשפחה ולהגיד 'פאק איט'. החלטתי לוותר. חלק מהוויתורים היה לתת לדיג'ייז אחרים את הבמה. גם המוזיקה כבר לא הייתה בשבילי. היא הייתה נמוכה, לא היה את השמחה של פעם".
לא ראית את עצמך מתאים את המוזיקה שלך לתקופה?
"לא, זה פחות גירה אותי מבחינה אמנותית".
תחושת המיצוי, הרצון בפרטיות והאינתיפאדה השנייה, הובילה את צ'ופי לעזוב את הסצנה. "אחרי 25 שנה של קריירה כדיג'יי כבר ראיתי הכל. אירחתי אמנים, ניגנתי במועדונים, פסטיבלים, בחו"ל, הפקתי מוזיקה. פתאום אמרתי לעצמי 'בוא נעצור שנייה, נחפש משהו אחר'. מצאתי את עצמי מתחבר למוזיקה יותר רוחנית וגם להפיק מוזיקה לאמנים אחרים כמו דיוויד ברוזה וזהבה בן. במהלך רוב שנות ה-2000 הייתי לגמרי מחוץ לסצנה".
היית יוצא לבלות במועדונים בזמנים האלה?
"ממש בקטנה, לא הרגשתי מחובר לסצנה. הכל היה מצוין, אבל אני פשוט לא הייתי שם".
לפני מספר שנים, החל צ'ופי להתגעגע לחיי הלילה והחל לחזור לתקלט במועדונים. כיום הוא מנגן בקלאבים, אבל לא באותה תדירות. "פספסתי כמעט עשור, כל החבר'ה הצעירים לא מכירים את השם שלי. ב-2009 רל נדל, מבעלי אלנבי 58, התקשר אלי ואמר לי 'בוא תחמם את טייסטו בגני התערוכה".
"כבר במצעד האהבה הראשון ראיתי שיש בטייסטו משהו מיוחד"
כמישהו שמכיר כל כך הרבה שנים את טייסטו, מה סוד ההצלחה שלו?
"הוא יפיוף, יש לו חיוך כובש והמון אהבה. כשהוא מנגן, אתה מרגיש את זה. במצעד האהבה הראשון בדיזינגוף הייתי לנו משאית יחד והוא ממש חיפש את עצמו עם התקליטים, ראיתי שיש בו משהו מיוחד. אצלו זה לא רק מוזיקה, הוא הבין את הרעיון של שיווק ויח"צ. הוא הגיע לאן שהוא הגיע בזכות בעבודה קשה ומתוך בנייה וחשיבה עסקית".
מה לדעתך חסר בסצנה המקומית?
"אין בארץ כבוד לדור הישן. דיג'יי בחו"ל שיצר ואנשים גדלו עליו זוכה לכבוד גם מהאמנים הצעירים. תמיד יש משבצת במועדון או בפסטיבלים ופה אין את זה, זה כל הזמן להתחדש אבל רגע, מה עם מה שהיה? חסר כבוד לאנשים שיצרו את הסצנה, אין מקום בשבילם במועדונים ובפסטיבלים".
אתה חושב שאם יתנו לך ספוט באירוע אתה יכול להרים קהל צעיר?
"אין מצב שאני לא הופך אותם. אני עדיין מנגן במקומות ואני רואה את הפידבקים. אני חושב שאני טוב ומה שיש לי בקופסה שונה מרוב הדיג'ייז הצעירים שמכירים רק USB ולא יודעים לגעת בתקליט".
כמישהו שעבר את האינתיפאדה השנייה, רואה צ'ופי לא מעט דמיון בין התקופה ההיא למצב הנוכחי. "כל מה שקורה עם הקורונה עצוב מאוד. זה בדיוק כמו האינתיפאדה השנייה – אין את השמחה, אין בילויים – הכל נעצר. אני מאמצע מרץ לא עובד, רק מפיק ומוציא מוזיקה. יש לי ריליס כל חודש".
הדיג'יי המיתולוגי לא מסתיר את דעתו על המצב הנוכחי, ומפנה אצבע מאשימה לממשלה ולעומד בראשה, בנימין נתניהו. "אני לא הולך להפגנות רק כי אני מטפל להורים שלי, אני לא יכול לחשוף את עצמי מבחינה בריאותית אבל אני תומך בדרך שלי. אני עומד פה ליד הבית לבד ליד הגשר עם דגל ישראל".
למה דגל ישראל ולא דגל שחור?
"המדינה חשובה לי, זה לא קטע של עצמאים או לא עצמאים – אנחנו צריכים שינוי. מה שקורה כאן זה שחיתות. אני לא מכיר את זה. הייתי צלם צבאי, שלוש שנים עם רבין במשרד הביטחון אני יודע מי הבן אדם ומה הוא תרם ומה הוא עשה ואני גם זוכר מה קרה מאז כשהוא נרצח ואת החלק שהיה לנתניהו בהסתה שהובילה לרצח. דברים קורים פה ואנשים נאיבים".
למה אמנים לא מביעים את דעתם הפוליטית?
"יש דיג'ייז בכיכר וכו'".
"מכניסים המון כסף ממצעד הגאווה ואז נותנים אותו לחרדים ולמתנחלים"
הם באים להופיע ולא להביע את דעתם.
"תראה את אסף אמדורסקי, אני מצדיע לו. הוא אמיץ וכל הכבוד לו. צריך לעשות שינוי ועם כל אחד יעשה קצת יקרה משהו. כל דבר כזה שתעשה יגידו לך אתה שמאלני ודברים כאלה, אבל זה לא משנה בכלל ימין או שמאל כי אנחנו רוצים מדינה שיהיה לנו כיף. תל אביב זו מדינה בפני עצמה והמטרה שכל המדינה תהיה תל אביב".
"תראה מה קורה במצעד הגאווה, מכניסים כאן המון כסף מתיירות ואז לוקחים את הכסף ונותנים לדתיים או למתנחלים, משהו פה לא צודק. אנשים נוסעים לחו"ל, מתנהגים לא יפה ומביישים את המדינה".
ברמה העזרה לתרבות, אתה חושב שהמדינה יכולה לעשות יותר?
"אין תרבות, סגרו אותה. הרגו אותנו, לקחו לנו את הבמה. אמן שאין לו במה מה הוא יעשה? לי את המזל שיש לי את האולפן אבל גם אני צריך את הבמה כדי לתת ליקום את המוזיקה שלי".
מה אתה מצפה שיעשו?
"זה בכל העולם כן? אבל משהו כאן לא הגיוני בחשיבה. אתה רואה חתונות עם '5,000' משתתפים חרדים שאפשר אבל מסיבות לא. הדבר הזה לא ברור, אין לי פתרון אבל הממשלה צריכה לדאוג לכולנו עד שיהיה פתרון. אנשים פה מפסידים המון כסף. אני עברתי את זה בפיגועים בשנות האלפיים ואני לא מקנא במי שעובר את זה עכשיו".
ובתור אחד שהספיק המון בקריירה, יש לך עוד מטרות?
"להפיק מוזיקה ליוצרים ואמנים ישראלים צעירים. להביא שתיים-שלושה אמנים ולהיות עוד מפיק כמו ג'ורדי או סתיו ברגר. אלה אנשים שאני מעריץ, הם גאונים".