בזמן שרוב הדיג'ייז המובילים של סצנת הטכנו בישראל גדלו במרכז, הדר נוי (26) החל את הקריירה שלו הרחק מהבועה התל אביבית, בכפר עזה. כבר לפני גיל 16, מצא את עצמו מתקלט כשברקע המציאות המורכבת של עוטף עזה. אז איך הגיע הדיג'יי הצעיר מכפר בדרום לקלאבים נחשבים כמו הבלוק, בית מעריב ואפילו לטור בדרום אמריקה?
"התחלתי לתקלט בגיל 14. הייתי במחנה קיץ יוקרתי כזה של עשירים. היו מלגות לילדים מהעוטף וככה התקבלתי", מספר הדר. "היה שם קורס דיג'יי ועפתי על זה ממש. התחברתי למדריך, רותם איילון ונדבקתי בחיידק הזה". נוי מספר שבהמשך הוא כבר קטנה קונטורלר והחל לנגן בזמן בטיולים ומפגשים בסגנון. "כשאתה מנגן לאנשים והם רוקדים אתה מרגיש את זה. בגיל 15 כבר התחלתי להפיק כשאת הבסיס למדתי במחנה והשאר ביוטיוב וכאלה".
איפה התחלת לתקלט?
"קצת לפני גיל 16 התחלתי לתקלט במקומות בדרום כמו נתיבות, שדרות ואשקלון ואשדוד וגם קצת בתל אביב. המקומות בדרום לא קיימים יותר, אבל אז לא הייתי בגיל להיכנס אליהם. הייתי מחכה לפעמים שיכניסו אותי ועד שמישהו לא דאג שאכנס הסלקטורית לא הייתה מכניסה אותי בגלל הגיל".
איך הגעת למקומות כאלה בגיל כל כך צעיר?
"הייתי מנגן אז מיינסטרים, עושה רמיקסים, מעלה ל-FXP ושולח לאנשים הודעות עד שהתחילו לזרום דברים. לא קיבלתי הרבה כסף אבל לא היה אכפת לי. הייתי נוסע באוטובוסים לבד כדי לנגן".
קצת אחרי גיל 16, הדר נתחיל לתקלט יותר בתל אביב. "הייתי צריך לבקש אישור מההורים", הוא מספר. "אמא שלי תמיד תמכה בי, היא גם ציירת ואומנותית מאוד. אבא שלי היה קצת יותר הססן ואני מבין אותו לגמרי, אבל כשהוא ראה שאני מרוויח קצת כסף ולאט לאט מתפרסם יותר הוא שחרר קצת מהלחץ והתחיל לתמוך".
"היו מצבים שניגנתי והייתה אזעקה. אנשים שומעים את הבום, קולטים שהם עדיין בחיים וחוזרים לרקוד"
כשניגן בדרום, היה צריך להתמודד עם מציאות לא פשוטה של תקלוט בידיעה שבכל רגע נתון עלולה להיות אזעקה שתעצור את המסיבה. אך כשאנחנו שואלים אותו על אותה מתיחות, הוא מגדיר אותה כשגרה. "זה ישמע הזוי אבל אנשים התרגלו לזה", הוא מספר. "היו לי מלא מצבים שניגנתי והייתה אזעקה - ישר רצים לאזור המוגן. זה ישמע מוזר, אבל אנשים שומעים את הבום, קולטים שהם עדיין חיים וחוזרים לרקוד"
הדר התגייס לשירות קרבי בכפיר בגדוד שמשון, מה שגרם לו לקחת הפסקה כפויה מתקלוט. "הייתי בעזה, בשטחים, במצריים, בבקעת הירדן ואפילו בלבנון", מספר על השירות. מקרה אחד שקרה לו במסגרת מבצע "שובו אחים", חקוק לו בזיכרון במיוחד. "היה מודיעין שהנערים לא בחיים. היינו צריכים לחפש את הגופות בכפר. תדמיין ילדים בני 19 מחפשים גופות של ילדים בכפר עוין, זה לא פשוט".
"התחלנו להיכנס לבתים וכשנכנסתי לאחד מהם יצא מישהו שלבוש כמו סבא שלי, שתמיד הגדיר את עצמו כערבי-יהודי. הוא היה לבוש בדיוק כמו סבא שלי, נעליים דומות וגם שרשרת מזהב וברקע אני מריח את כל הריחות של בישול כבש שאני מכיר מהבית. פתאום הבנתי שהגענו מאותה תרבות והלכנו למקומות שונים. זה חלחל שיש פה אנשים שהם מעבר ל'ערבים האלה', הם בני אדם".
בכל זמן השירות, ידע הדר שיחזור לתקלט כשישתחרר. אחרי הצבא עשה את הטיול הקלאסי וכשחזר לארץ, חזר גם לתקלט מסיבות מיינסטרים במקומות מובילים כמו שלוותה ומדיסון, אבל לא ממש מצא את עצמו מבחינה אומנותית. "התחיל להימאס לי מהמיינסטרים והתחלתי לפזול יותר ויותר לכיוון הטכנו, ששמעתי כבר מגיל צעיר, אבל עוד לא ניגנתי כל כך. במיינסטרים כן היה כיף ואנשים רקדו, אבל הרגשתי שאהבה שלי לדבר הזה מצטננת, שכבר לא כיף לי כמו פעם".
"במיינסטרים הכל היה טראשי לי מדי, הייתי צריך לנגן מה שרוצים. פעם היה לך איך לבנות את הסיפור שלך אבל היום אם תלך למסיבת מיינסטרים למעט כמה דיג'ייז יוצא דופן, כל המסיבות דומות שלא לומר זהות".
"במיינסטרים היה כיף ואנשים רוקדים, אבל המסיבות דומות, שלא לומר זהות"
כיוצר טכנו, החל לשווק את עצמו תחת השם N.O.Y. "גרתי עדיין בכפר עזה והייתי הולך לאחי לאולפן שלו והתחלתי ליצור. הייתי עושה קטעים שחשבתי שהם וואו ושלחתי לדיג'ייז ביג. הם ענו לי 'שמע, זה עוד לא שם'. בזמן הזה כבר אני עושה את הסוויץ', משווק את עצמי שונה ומנגן קצת שונה כדי שיבינו מה קורה. נכנסתי כשותף בליינים של טכנו והלכתי ללמוד ב-BPM במסלול להפקה ויצירת מוזיקה אלקטרונית".
לאט לאט, החל להפיק קטעים שהוחתמו בלייבל השונים כמו Nein Records. הלייבל הצרפתי Hard Fist, החתים רמיקס שלו ל"אפריקה שלי" של גלעד כהנא, שהפך ללהיט קלאבים. "גלעד שלח לי את הערוצים וגם אהב את זה ממש. זכיתי לתמיכה גדולה מג'ניה טרסול שניגן את זה ממש בכל מסיבה".
בשלב הזה המסיבות החלו לזרום, והדר מצא את עצמו בקלאבים מובילים כמו הבלוק ובית מעריב, מה שהוביל אותו לעבור לתל אביב. "הכל פתוח ותמיד יש מה לעשות, יש מלא פיתויים וכדיג'יי אתה פתאום קופץ לאיזה בר כדי לחזק קשרים", מספר על החוויה בעיר.
"כשהייתי מגיע לנגן מקום חדש הדבר הראשון שהייתי עושה זה לחפש מרחב מוגן"
בתור מישהו מהדרום וממציאות של ירי טילים קבוע, איך היה המעבר לתל אביב?
"יש איזושהי שריטה. בתור אדם שמגיל שש היה מאוים תמידית שהוא ימות מקסאמים או דקירה, באתי לפה וראיתי מציאות שונה לגמרי. בהתחלה הייתי שומע אוטובוס חורק והייתי עושה תנועה כזו של להסתתר ודברים כאלה. זה ישמע לכם, במרכז, מוזר, אבל הדבר הראשון שהייתי עושה כשהייתי מגיע לנגן במקום חדש זה לחפש את המרחב המוגן".
איך קיבלו אותך בתל אביב?
"קיבלו אותי יפה, הרגשתי שהאאוטסיידריות שלי מגניבה פה אנשים".
גם עכשיו ישנה מתיחות בדרום. אתה מצפה שמשהו במדיניות הממשלה בנושא ישתנה?
"האמת? אני כבר לא מצפה לכלום מהממשלה וזה לא משנה איזו ממשלה זו. גם ממשלה אחרת לא תשנה את זה. יש סדר עדיפויות ועובדתית זה לא בראש סדר העדיפויות".
אתה חושב שמתישהו לתושבי הדרום ישבר מזה?
"לא ישבר להם כי יש דור שלם שנולד לתוך זה. זו פשוט המציאות שהוא מכיר. זה החיים".
בתחילת 2020, הוזמן הדר לנגן בארגנטינה. "מישהו שלח לי הודעה בפייסבוק ובירר כמה אני לוקח על סט. אותו בחור שהזמין אותי חיבר אותי לעוד שני מקומות. בהמשך סגרתי שני גיגים במקסיקו, ומצאתי את עצמי בטור של חמישה הופעות בארגנטינה ומקסיקו. כשהתחלתי לבדוק נתוני השמעות, גיליתי שבארגנטינה שומעים אותי יותר מאשר בישראל. המוזיקה שלי שם די פופולרית".
"הפורום בבאר שבע לא צריך את תל אביב, הוא מפוצץ ככה או ככה"
איך הייתה החוויה לנגן שם?
"היה מדהים. לנגן לקהל שהוא לא ישראלי שאני לא מכיר, זה היה כמו לנגן בפעם הראשונה, זה היה באמת מרגש. אנשים שלא יודעים עברית ואני מנגן להם את 'אפריקה שלי' והם עפים על זה. זה היה משהו משמעותי מאוד בקריירה שלי".
"גם בפן האישי זה היה מיוחד כי יש לי בארגנטינה משפחה. כשביקרתי בדרום אמריקה אחרי הצבא, לא ממש הספקתי לבקר את המשפחה. הפעם ראיתי גם את אחות של סבתא שלי והיא נפטרה ממש לא מזמן אז אני שמח שיצא לי לראות אותה".
נויז מצא את עצמו גם מנגן במועדון הכי מפורסם בדרום – הפורום באר שבע. "זו הייתה סגירת מעגל בשבילי כי גדלתי שם כבליין", הסביר. "זה ריגש אותי לנגן שם והיה לי שם כיף בטירוף".
יש לא מעט תל אביבים שפוסלים את המקום כי הוא רחוק.
"קודם כל המקום לא צריך את תל אביב, למרות שמגיעים לא מעט משם אבל הוא מפוצץ ככה או ככה. מעבר לזה יש לי לומר לאנשים האלה זה שיגיעו פעם אחת לפורום, מבטיח שדעתם תשתנה".
בתחילת השנה ואחרי הטור שלו בארגנטינה ומקסיקו, הדר היה על הגל. הוא מצא את עצמו מנגן בדרך קבע בקלאבים נחשבים, התחיל לקבל הצעות להכנת רמיקסים רשמיים ואפילו הוזמן לנגן בצרפת, גרמניה וספרד, אלא שאז הגיעה הקורונה. "כשחזרתי מדרום אמריקה חזרתי קצת להורים ואז עברתי שוב לתל אביב כדי להיות קרוב למקומות שאני מנגן בהם. סגרתי שבועיים של תקלוטים באירופה, אבל מהר מאוד החלה התפשטות הנגיף והבנתי שזה לא קורה, גם בארץ התחילו לסגור מקומות וכל הקיץ, שהיה אמור להיות הכי חזק בקריירה שלי - התבטל. היו לי שבועיים של דאון, אבל אחרי זה חיפשתי עבודה ופתאום חליתי בקורונה, מה שהכניס אותי ליותר סחרור".
כעצמאי, מה דעתך על היחס של המדינה אליכם?
"כמו בדרום שאמרתי לך שאין לי ציפיות גם כאן אני לא מצפה מהמדינה לכלום. זה עצוב מאוד שאני לא מאמין שהמדינה תדאג לי, אבל למדתי שאני צריך לדאוג לעצמי".
בניגוד להרבה דיג'ייז ישראלים, הדר בחר לא לנגן בחתונות. "אין לי תשוקה לזה. אני החלטתי שבמוזיקה אני מתמקד ב-100 אחוז ביצירה שלי", הוא מספר. "בחתונות הכסף מסנוור ואם אתמקד בזה, יהיה לי קשה יותר להתמקד בפרויקט שלי ואני לא רוצה שזה יקרה".
במקום, מצא את עצמו רוב הקריירה עובד בעוד עבודות ובזמן הקורונה, עם סגירת המועדונים, החל לעבוד במחסן. "כשגרתי בכפר עזה עבדתי בעסק המשפחתי אבל כשהגעתי לתל אביב זה היה אמור להשתנות. אם לא הקורונה הייתי כבר בשלב שאני מתפרנס רק ממוזיקה, אבל זו המציאות".
"זה או שתגיד 'בואנה קורונה, מה אני צריך את זה' ותתבאס, תחזור להורים ותיכנס לתוך הדיכאון של עצמך או שתמצא אלטרנטיבה. המדינה לא נותנת מספיק וגם לא בניתי על זה, אז החלטתי לקום ולעבוד. אני מגיע כל בוקר ונותן את המאה אחוז שלי, כמו בכל דבר בחיים. אני מרוויח כסף והעבודה הזו מכבדת אותי. אני לא מבין מה האלטרנטיבה של אנשים שפוסלים את זה, להיעזר בהורים עד מתי? לשקוע בדיכאון? כן, זה לא קל אבל בסופו של דבר זה נותן לי בטחון כלכלי".
מבחינה מוזיקלית, איך ניצלת הזמן הזה?
"עשיתי מלא מוזיקה בתקופה הזו והאמת היא שהגעתי למקום קצת שונה מבחינת מה שיצרתי, צלילים שונים ממה שאני רגיל לעשות כי אין מה לעשות, המצב משפיע גם על היצירה. אני מרגיש שזו מוזיקה יותר אמוציונלית והיא תשחרר בקרוב".