עמרי סמדר הוא אחד המפיקים היותר צבעוניים בחיי הלילה בעשור האחרון. היוצר בן ה-37 אמנם נחשב היום לדיג'יי טכנו מצליח בתל אביב (ומחוצה לה), אבל את הדרך שלו התחיל בז'אנר אחר לגמרי. "התחלתי ברגאיי. היה לי סאונד סיסטם מיתולוגי בתל אביב שקראו לו 'אבויה סאונד'. זה התחיל ב-2005, תקופת השיא של הדאנסהול והרגאיי בארץ. היינו עושים מסיבות בקומפורט 13, הברזילי והבלוק הישן. הליינים היו מאוד מצליחים, הייתה תקופה שכל הסצנה הזו התפוצצה. ניגנתי המון באירופה וגם בג'מייקה פעמיים".
למה עזבת את הז'אנר?
"בסביבות 2011-2010 החלה ההשתלטות של הדאבסטפ על הסצנה ואני לא הייתי שם מבחינה מוזיקלית. מעבר לזה, הרגשתי שהגעתי לשיא והאוזן שלי בשלה להמשיך הלאה. דרך הקשר שלי עם ירון טראקס והבלוק הגעתי למסיבות האוס המחתרתי".
לא שמעת אז מוזיקה אלקטרונית?
"בילדות שלי הייתי מאוד מחובר למוסיקה אלקטרונית. כימיקל בראדרס, פרודיג'י ופאטבוי סלים היו ההשפעות שלי אבל בשנות הרגאיי הייתי נטו בזה. כשעזבתי את הז'אנר, התחלתי לנגן מוזיקה אלקטרוני שהיא בבסיס יותר שחורה - דיסקו, סולפול והאוס שחור ועם השנים התפתחתי. השורשים שלי דיסקו, אבל היום אני יותר על השילוב בין דיסקו לטכנו".
מתי התחלת להפיק?
"אני פסנתרן עוד מלפני שהתחלתי לתקלט. עשיתי תואר בקומפוזיציה קלאסית ותורת המוזיקה בירושלים, אני מגיע מרקע קלאסי וג'אז. יש לי פשוט פאשן לתקלוט מאז שאני בן 17-16 ותמיד איכשהו העולמות האלה היו מקבילים בשבילי. במהלך הלימודים באקדמיה, החלטתי שאני פחות רואה את עצמי בעולמות של המוזיקה הקלאסית והתחלתי להתמקד בתקלוט. תמיד הייתי יוצר וזה ליווה אותי גם לתחום האלקטרוני, אני מפיק המון שנים".
התנופה בקריירה של עמרי הגיעה כשהחל לעשות רמיקסים ייחודיים לקלאסיקות ישראליות. "תמיד אהבתי לשחק עם מוזיקה", מספר עמרי. "בגלל שאני מתפרנס מתקלוט בחתונות, תמיד חיפשתי את החומרים שלי הייחודיים. הייתי לוקח שירים שחסר להם כוח ברחבה ונותן להם את האינפוט שלי. היו לי כמה כאלה שהייתי מנגן רק בחתונות, לא בקלאבים וכאלה".
"לפני שנתיים בערך, ניגנתי באירוע גדול של התדר במוזיאון תל אביב, היו משהו כמו 2,000 בליינים. זה היה בדיוק אחרי שאהובה עוזרי ז"ל נפטרה, רועי שפילמן ואני הכנו רמיקס ל'צלצולי פעמונים' כי רצינו לתת איזשהו טוויסט בסט שלנו. פתחנו עם זה את הסט והיו צמרמורות בקהל. הייתה אווירה של 'וואו, יש פה משהו ביג'. הבנתי שיש לי משהו ביד".
View this post on Instagram
אותו רמיקס, הוליד את "קולאז'- מחווה אלקטרונית למוזיקה ישראלית על זמנית", אלבום הבכורה של עמרי. "פניתי לבעלי הזכויות בנענע דיסק והמנהל שלי ליאור אמר 'בוא נציע להם לעשות פרויקט עם עיבודים מיוחדים שלך למוזיקה ישראלית'. חיפשתי דברים שיש בהם משהו דיסקואי במקור, משהו שאני יכול לקחת לעולמות הקלאב- טכנו, האוס והדיסקו. לעשות משהו שאפשר ליהנות ממנו גם במסגרת הקלאב, לא סתם רמיקס סחי".
"שולחים לי סרטונים מהברגהיין בברלין שאנשים עפים על רמיקס שלי לשיר של יהודית רביץ"
איך היו התגובות?
"הפרויקט הזה ניגן לכל כך הרבה אנשים על מיתרי הרגש. המבוגרים נורא התרגשו מזה שזה שירים שהם גדלו עליהם וגם צעירים שלא כל כך מכירים את הקטעים האלה עפו על זה. אפילו בחו"ל מנגנים את יהודית רביץ, דיג'ייז שאין להם את הקונטקסט התרבותי למי היא ומה החשיבות שלה במוזיקה שלנו. שולחים לי סרטונים מהברגהיין בברלין שהקהל בטירוף ומנגנים שם את 'הכל בסדר'. מצד שני, אני רואה שמנגנים את זה גם ברדיו לב המדינה. זה הגיע לכל כך הרבה מקומות, חצה קהלים ויבשות. אז סה"כ אני ממש מבסוט על זה".
אנשים שעושים רמיקסים נתקלים בלא מעט ביקורות.
"האמת שאני לא נתקלתי בביקורת כזו בכלל אלא ההפך. אני חושב שזה נורא תלוי באיך אתה עושה את זה. כשאתה עושה את זה בצורה מדויקת, מרים את המקור, ונותן לו אינטרפרטציה שלך יעריכו את זה. קל נורא להרוס רמיקס. יש המון פח זבל, בעיקר במוזיקה האלקטרונית - לוקחים קטע, מלבישים עליו מקצב של 130 BPM, דרופ דרמטי וזהו. יש גם קטעים שאני לא רוצה לגעת בהם. ניסו לגרום לי לעשות רמיקסים, גם אמנים פעילים וגם אנשים שאומרים לי 'תעשה לזה ולזה'. אני שומע קטע ואני יודע אם צריך לגעת בו או לא. נורא חשוב לי להיות מדויק ולא להשתולל עם זה".
אתה בדרך כלל בוחר שירים יחסים ישנים ולא כאלה שהדור של הקלאבים מכיר. זה מכוון?
"כן. גם מבחינת חיבור אישי ואמוציונלי יש לי חיבור יותר שורשי וחזק עם מוזיקה שגדלתי עליה ומלווה אותי תקופה בחיים שלי. מעבר לזה, המוזיקה ב-20 שנים האחרונות הרבה יותר 'מופקת' ואני מרגיש שזה קצת בא על חשבון העבודה שלי. זה פחות מעניין אותי אסתטית וגם מבחינת המקום שלי לבוא ביטוי. במוזיקה ישנה יש הרבה מקום לעבוד".
View this post on Instagram
בהמשך החודש, מוציא עמרי בלייבל בלו שאדו את "אין ספק", EP חדש, שמהווה סוג של המשך לאלבום הבכורה שלו. "יש לו קשר מאוד חזק לאלבום כי מתארחים בו שניים – נקמת הטרקטור שהרמיקס שלהם ל'משחק של דמעות' יצא בקולאז' בגרסה אלבומית יותר, וכאן יוצאת בשתי גרסאות – גרסת קלאב וגם גרסת דאב עם מלא רעיונות שלי בפנים. בנוסף יש סימפול קטן שלהם. ויש גם את 'אין ספק ש...' שזה עיבוד מחדש ל'שקיעתה של הזריחה' של פורטיס".
את העיבוד המחודש, עליו עבד עם פורטיס בעצמו, אתם שומעים כאן בהשמעת בכורה. "חיפשתי טראק אחרון ל'קולאז', התלבטתי בין פורטיס לסיאם והחלטתי לעשות את סיאם", מספר עמרי. שלחתי לג'ניה (דיג'יי טכנו מצליח מאוד) לשמוע את הרמיקס שנגנז לפורטיס בשנה שעברה. הוא ניגן את זה במסיבה שפורטיס בילה בה. כשהוא שמע את הרמיקס, הוא ישר קפץ עליו ואמר 'מה זה? מי עשה את זה?'. הוא עף על זה ואמר לג'ניה לחבר בנינו. קבענו לעבוד ביחד, הוא הגיע והיה סשן מגניב לאללה".
"לא רואה את סולומון מביא 30 אלף איש לפארק הירקון בעוד שלוש שנים"
איך זה לעבוד עם מישהו שאתה מעריץ וגדלת עליו?
"זה היה מדהים. אני מפיק הרבה שנים אבל פחות לאמנים, בטח לא בסדר גודל כזה אז זה היה מרגש לאללה בשבילי. זה כיף גדול ויצא מזה משהו מדהים".
במה שונה ה-EP מהאלבום?
"המוזיקה בפרויקט הזה מכוונת יותר לקלאבים עם הרבה יותר טכנו. זה בכלל לא חומר לרדיו, זה לא הכיוונים של אריק לביא או יהודית רביץ. בנוסף, הוא מכוון יותר לחו"ל ופחות לארץ".
כמישהו שנמצא בסצנת הטכנו הרבה שנים, גם עמרי רואה את העלייה המטאורית של הז'אנר בישראל ומצליח למצוא את החסרונות לצד היתרונות. "זה מדהים שאנשים גילו את הכיף שבמוזיקה הזו ושדיג'ייז יכולים להתפרנס מזה יפה", מספר עמרי. אבל מסכים שהסצנה איבדה קצת מהקסם שלה. "כבליין זה פחות כיף. אני קודם כל קלאבר וככזה, אני פחות אוהב את ה'מסחרה', אלא את הדברים המצומצמים והחוויה הטהורה שבבסיס של המוזיקה הזו. אי אפשר לשמר את זה כשהתעשייה הופכת לדבר כזה גדול".
אתה לא מפחד שיקרה לזה מה שקרה לסצנת ה-EDM אחרי הפיצוץ והיא תתמסחר לחלוטין?
"אין לי ספק שהסצנה הזו תקטן. זה לא יחזיק מעמד כמו עכשיו כי הגרעין הקשה של המעריצים תמיד יישאר קטן. מי שיוצא עכשיו לפסטיבלים הגדולים ולהפקות הענק אלה לא האנשים שיישארו אחרי שהטרנד יחלוף. זה טוב לשלוש-ארבע שנים, אבל לאט לאט זה ידעך. זה מחזור טבעי שיש לכל סצנה מוזיקלית ויש לי שנים על הכדור כדי לדעת שזה לא יישאר ככה. אני לא רואה את סולומון מביא 30 אלף איש לפארק הירקון בעוד עוד שלוש שנים".
איך אתה מצליח לעשות את המעבר בין הנגינה בחתונות לבין הנגינה בקלאבים כל פעם מחדש?
"זה סוג של פיצול אישיות וצריך לדעת לשחק בשני הכובעים. בכובע של החתונות אתה נותן שירות. יש לך לקוחות שהם הזוג ואתה מנגן את המוזיקה שהם אוהבים ואת המוזיקה של הקהל שלהם. כיף לי להרים להם ולעשות להם טוב ביום שלהם בלי להרגיש שאני יורד נמוך או משהו כזה בשביל לנגן מוזיקה שהיא מיינסטרים. אני בסטייט אוף מיינד אחר. בקלאבים, אני בכובע אומנותי יותר, כזה שאומר 'בואו תשמעו את המבחר המוזיקלי שלי, את הדברים שמדליקים ואיזה סיפור אני בניתי ואיזה קטעים שאתם לא יכולים לשזאם ולא תגלו מהם'".
יש משהו שלמדת בנגינה בחתונות שעזר לך בנגינה בקלאבים?
"זה ממש עזר לביטחון שלי כדיג'יי. אני הרבה יותר קורא קהל ולא תראה אצלי רחבה מדשדשת. מעבר לזה, זה שיפר את האינטראקציה שלי עם קהל. לדעת איך להתייחס למישהו שניגש לעמדה, איך לדבר איתו וכו'. את כל ההתנהלות הזו אני מכיר מהעולם של האירועים. צריך לדעת להתמודד עם זה שאתה לא רק דיג'יי עכשיו. מי שעושה רק קלאב ומישהו מתחיל לדבר איתו באמצע הסט הם לא יודעים להתמודד, זה מוציא אותם מפוקוס".
View this post on Instagram
כמו אמנים רבים, גם עמרי לא ממש מרוצה מהתנהלות הממשלה בזמן משבר הקורונה, והוא יצא להפגין בכיכר רבין בשבת האחרונה בהפגנת העצמאים הגדולה. "אין לי מילים לתאר את האכזבה והכעס שיש לי על הממשלה בתקופה הזו, אני פשוט לא מאמין להם. אני שומע על חברים מברלין שמקבלים קצבה שיכולה להחזיק אותם בתקופה הזו כי מבינים שהם לא יכולים לעבוד וכאן רק מחרבנים עלינו. אנחנו תעשייה שלמה שכולה חרדות ואי וודאות. זה סיוט".
אתה מרגיש שהציבור מבין את המצוקה?
"אני חושב שכן. הציבור יודע ששלמה ארצי ועומר אדם יכולים לישון שקט בלילה אבל מאחוריהם יש משפחות שלמות ומספרים גדולים. אני לא חושב שהמסר התפספס ואני גם לא חווה תגובות כאלה אלא תמיכה מהציבור. הממשלה האטומה הזו לא איבדה שקל אלא רק מרוויחה יותר. אני לא מאמין להם שהם מרגישים את המצוקה שלנו כי עם משכורות כאלה הם לא יכולים להבין מה זה אבא שצריך לפרנס את הבית והבור הכלכלי שלו גדל".
אתה לא רואה כמעט זמרי ענק תומכים בחברים שלהם.
"זה שכוכבי הפופ הגדולים, האמנים שמרוויחים יפה מהופעות, אירועים ותמלוגים לא עומדים מאחורי החברים שלהם ולא אומרים כלום זה פשוט ביזיון. בעיני זה תמצית של כל מה שרקוב בתעשייה הזו, אפס סולידריות. אני מתבייש בשבילם".
יחד עם הקריירה המצליחה, עמרי גם מתחזק חיי משפחה עם אשתו ושני ילדיהם. "חיי לילה לא הולכים יד ביד עם משפחה בגלל הלילות והשעות הקשות. זה לא פשוט. אבל לומדים לחיות עם זה ועושים את ההתאמות", הוא עונה כשנשאל על ההתנגשות הטבעית בין חיי לילה לחיי משפחה. "אני אני לוקח היום רק דברים שחשוב לי לקחת ובא לי עליהם. כל טיסה, כל בוק וכל הצעת עבודה נשקלת ברמת המשפחה אם זה מתאים ואפשרי. אשתי אפרת מאוד תומכת בי, אני מקבל הרבה דחיפה".
מה הלאה מבחינתך? יש אמן שהיית רוצה לעבוד איתו?
"יש לי רעיון לעשות אלבום מחווה למתי כספי. הוא גיבור ילדות והייתי מאוד שמח לעשות איזשהו פרויקט שהוא כולו משירים שלו. ברמה הטכנואידית הבינלאומית הייתי שמח לעבוד עם רומן פלוגל".