רובכם מכירים אותו מסרטונים מצחיקים ברשת, אבל עמרי אנגל הוא אחד האמנים הישראלים העסוקים ביותר בארה"ב. הדיג'יי, שעבר לאמריקה הצפונית כבר בשנות ה-90, נמצא בכל מקום- ממסיבות במועדונים השווים בתפוח, דרך תקלוט באירועי "המזנון" ו"הסלון" של אייל שני ועד לחגיגות 70 שנות עצמאות לישראל שהתקיימו בשדרה החמישית ובטיימס סקוור.
"אני בניו יורק און אנד אוף כבר מגיל 15. ההורים שלי היו בארץ, אבל היו לי פה דודים ונורא רציתי לעבור לארה"ב מגיל צעיר כי אהבתי אותה מאוד. עשיתי כל מה שאני יכול כדי להגיע לכאן כבר בגיל צעיר".
איפה נוצר החיבור למוזיקה?
"התחלתי כבר כשהייתי ילד קטן, נכנסתי לזה בגלל שאחד מהאחים שלי הוא מתופף. הוא לימד אותי הכל על מוזיקה ובמיוחד על מוזיקה שחורה – סטיבי וונדר, ג'יימס בראון וכאלה. בארה"ב עשו לי תעודת זהות מזויפת. התחלתי ללכת לקלאבים ולהתאהב בסצנת המועדונים. אני מדבר על סצנה עוד לפני שלאנשים היה אייפון והם עשו סלפיז, בתקופה שאנשים אשכרה הסתכלו אחד על השני ורקדו. היה הרבה יותר מרגש בזמנים ההם".
"לאט לאט הכרתי אנשים מחיי הלילה בניו יורק ופשוט התאהבתי בעולם הזה. כשאני אומר התאהבתי זה התאהבות בכל הז'אנרים – בהיפ הופ, בהאוס, בטכנו, בג'אנגל ובדראם נ' בייס – פשוט התאהבתי. האוס מיוזיק היה בשבילי המשכיות לדיסקו ולסול שגדלתי עליו".
מתי התחלת לנגן?
"כבר בגיל 17 התחלתי לתקלט, היה לי חבר בניו יורק שהיה לו פטיפונים והוא קצת לימד אותי לעשות את זה. הוא היה בקטע של היפ הופ וזה עזר לי מאוד בגלל ההבדלים הטכניים".
איזה הבדלים?
"בקטע הטכני, ההיפ הופ פי מיליון יותר מסובך מההאוס. מה זה האוס, EDM וכו' מבחינה טכנית? זה שטויות. יש לך את ה-BPM, אתה רק צריך לדעת מה זה תיבות ולמקסס, זה נורא קל. בהיפ הופ אתה צריך להיות הרבה יותר יצירתי, לדעת לעשות קצת סקראצ'ינג ולהחליף תקליטים מהר, זה הרבה יותר מסובך. מסיבה ניו יורקית אמיתית כוללת המון ז'אנרים והחלפת תקליטים בקצב מהיר מאוד, מקסימום 40 שניות לתקליט, זה לימד אותי המון".
אנגל מספר כי התקלוט באותן מסיבות מקומיות, הכינו אותו לתקלוט בחתונות. "יש הרבה דיג'ייז של EDM וטכנו שמסתכלים על דיג'ייז של חתונות וקצת מזלזלים בהם. בתור אחד שעושה את שניהם אני יכול להגיד שלהיות דיג'יי בחתונה זה הרבה יותר מסובך מלהיות דיג'יי שמנגן במועדון ובטח דיג'יי שמנגן האוס, טכנו או EDM".
למה?
"כשאתה מנגן את הסגנונות האלה במועדון אתה לוחץ פליי, מנגן את הטראקים שאתה אוהב ואף אחד אל מדבר איתך. אני חלילה לא אומר שזה נחות, אבל זה כל כך הרבה יותר קל מחתונה. כשאתה מנגן בחתונה אתה מנגן כל מיני סגנונות, לקהל שהוא מגיל 8 עד גיל 80, קהל שכל הזמן מפריע ומבקש דברים וזה מסובך יותר גם מבחינה טכנית וגם מבחינה קריאטיבית. מדהים אותי איך אנשים מהאנדרגראונד ומהעולם של המועדונים מסתלבטים על זה - זה מצחיק אותי שאנשים מסתכלים על חתונות ככה".
"מן הסתם שבניו יורק יש תקציב יותר גדול, אבל המועדונים בישראל לא פחות טובים"
בכל מה שקשור לתקלוט, מה ההבדל בין חתונה בארה"ב לחתונה בארץ?
"החתונות פה יותר קטנות. בארה"ב חתונה של 300 איש נחשבת ענקית, בעיקר בגלל המרחקים הגדולים. גם הגישה לדיג'יי שונה. בארץ אנשים באים לדיג'יי, מודיעים לו מה הולך לנגן בצורה מאוד חסרת סבלנות וחסרת נימוס לחלוטין. בארה"ב לעומת זאת, כשבאים לדיג'יי קודם כל מחמיאים לו על העבודה ואז שואלים 'האם זה בסדר לבקש שיר?', בארץ אף פעם לא ביקשו, אלא הודיעו לי מה אני הולך לנגן ובעצבים בדרך כלל".
בשנת 2000 הקים יחד עם אסף אמדורסקי את הצמד "Hard Attack". וסינגל הבכורה שלהם, “Set Me Free" הגיע לטופ 20 במצעד הדאנס של בילבורד. "נפגשתי עם אסף בביקור בארץ וממש התחברנו", סיפר אנגל על החיבור. "ב-2002-2001 אסף גר בניו יורק ועבדנו יחד עד שהוא חזר לארץ".
בהמשך, חזר אנגל לישראל למספר שנים ותקלט במועדונים הגדולים במדינה וגם עשה חתונות. לטענתו, הגישה של הקהל הישראלי, ששונה מאוד מהגישה שהוא הכיר מארה"ב, הייתה סוג של צבא. "הייתי בא לחברים ושואל: 'תגיד איך מתמודדים עם הדבר הזה?', הם היו עונים: 'עזוב אחי, תהיה רגוע, הם רק רוצים שתתייחס אליהם'". לאט לאט הבנתי את המשחק, הייתי נחמד לכולם, חייכתי ולפעמים הייתי מנגן מה שמבקשים ולפעמים לא".
כמישהו שחווה את סצנת המועדונים בארץ ובניו יורק, איפה הסצנה הישראלית עומדת?
"הסצנה של המועדונים בישראל מאוד מתקדמת ומאוד מבינה עניין. הקרבה לאירופה והעובדה שהרבה אנשים גרים ביבשת גורם לסצנה שלנו להיות בעיקר מושפעת ממנה וקצת מארה"ב. יש בישראל מפיקים ודיג'ייז מוכשרים בצורה יוצאת דופן ורואים את זה בהצלחה שלהם, אם זה ויני ויצ'י בסגנון הטראנס או גיא גרבר בכל מה שקשור לאנדרגראונד. יש כבוד לישראל ואני שומע את זה גם מדיג'ייז ובעלי מועדונים בארה"ב".
וברמת המועדונים עצמם?
"אני חושב שבהרבה מובנים המועדונים בישראל לא פחות טובים מאלה שבניו יורק. מן הסתם שבניו יורק יש לבעלי המועדונים תקציבים יותר גדולים כדי להביא שמות יותר חמים, אבל בתכל'ס הרמה בארץ מאוד גבוהה".
ב-2013 חזר לניו יורק כשענה בחיוב להצעת עבודה מ-"Eko", החברה של יוני בלוך העוסקת בוידאו אינטראקטיבי, ובעקבות העבודה בחברה, החל להתמקד בסרטוני רשת. "אחד הסרטונים הראשונים שעשיתי והצליח היה מחרוזת ביטלס בגוון ים תיכוני. זה מאוד מושפע מהחתונות שעשיתי. אני מאוד אוהב את המחרוזת של 'כוכבי מרום', זו לדעתי יצירת מופת והיא מאוד השפיעה עליי".
איך הגעת מזה לסרטונים הקומיים?
"תמיד עשיתי קומדיה, אבל הייתי שומר את זה לחברים ולעצמי. החברים שלי יודעים שאני הייתי הליצן, אבל כשחזרתי לניו יורק התחלתי לעשות את זה יותר, במיוחד בעקבות ההיכרות שלי עם רועי כפרי. הוא אמר לי 'אתה חייב לעשות סרטונים, אתה מצחיק'. אמרתי אני אנסה וזה התחיל לזוז".
למרות שגדל שם, את הטראומה הגדולה ביותר של ארה"ב, אירועי ה-11 בספטמבר, חווה למזלו מישראל. "בדיוק הייתי בביקור של שבועיים בארץ", נזכר אנגל. "כל החברים שלי, שהגיעו לניו יורק רק חצי שנה לפני היו בדירה שלי. כשחזרתי מהביקור אמרתי להם 'וואו, איזה דבר אה?' הם ענו לי: 'עזוב, לא היית פה אתה לא מבין כלום אחי'".
איך זה שינה את חיי הלילה?
"האמת? הקורונה השפיעה על המועדונים הרבה יותר מה-11 בספטמבר. אז היה שבוע שכולם היו באבל אבל מיד אחרי כולם רצו לצאת, לשמוח ולחגוג את זה שהם בחיים. כבר כמה ימים אחרי היה אירוע באחד המועדונים וניגנו שם כל הדיג'ייז הכי גדולים בעיר כדי להראות שאף אחד לא ישבור אותם. בקורונה המועדונים באמת סגורים כבר חצי שנה. 11 בספטמבר באמת היה אירוע נוראי אבל בכל מה שקשור לחיי הלילה זה כלום לעומת הקורונה".
"מירי רגב מדהימה. כשאני אומר לחברים הם בטוחים שאיבדו אותי. לא אתפלא אם היא תהיה ראשת הממשלה שלנו ביום מן הימים"
בין האירועים הגדולים שניגן בהם בארה"ב, אנגל תקלט בחגיגות יום העצמאות ה-70 לישראל בטיימס סקוור, שזכורים לרבים כ"המופע של מירי רגב". למרות התדמית שיש לשרת התרבות דאז אצל חלק מהאנשים בישראל, לאנגל יש רק מילים טובות על שרת התחבורה של היום. "היא מדהימה וקח בחשבון שאמרתי את זה לאנשים שקרובים אליי הם היו מזועזעים בקטע של 'איבדנו את עמרי'. אני תמיד עונה 'לא יעזור, היא מדהימה', היא הרבה יותר אינטליגנטית ורגישה מהפרסונה התקשורתית שלה. הרבה אוהבים להגיד שהיא טיפשה או משהו כזה, אבל היא הכי רחוק מזה. כשפגשתי אותה לראשונה ואמרתי לה שיש לה ד"ש מאחי, איתי אנגל, היא אמרה לי 'אתה אח של איתי? בוא נעשה סלפי ונשלח לו'. גם כשדיברתי איתו הוא אמר לי למסור לה ד"ש חם".
אתה מבין מאיפה מגיעה האנטגוניזם כלפיה?
"אני מבין את האנשים שהיא עצבנה אותם אבל שוב, היא מדהימה ואני ממש לא אתפלא אם היא תהיה ראשת הממשלה שלנו ביום מן הימים. יש לה סיכויים מאוד גבוהים, הרבה יותר ממה שאנשים חושבים".
אנגל הוא דיג'יי הבית של המסעדות של אייל שני ושחר סגל בניו יורק. "לפני הקורונה, הסלון היה פתוח שלושה ימים בשבוע. הייתי מתחיל לתקלט ב-22:00 והמסעדה פשוט הופכת לסוג של מועדון. זה היה מטורף, אנשים היו רוקדים על השולחנות, היה צריך להזמין מקום חודשיים מראש. זה קהל סופר פנסי שמגיע ומקבל וייב קצת ים תיכוני. גם במזנון היינו עושים מסיבות, עד שהגיעה הקורונה. לצערי היא עדיין לא נפתחה מחדש".
כיום, הוא חי בהארלם ניו יורק, אחת המדינות בארה"ב שספגה את המכה הקשה ביותר מהקורונה. "החודשיים הראשונים של הקורונה היו ממש אפלים. הייתי הולך ברחוב והכל היה נראה כמו סוף העולם, זה היה פשוט נורא. בחודשיים האלה זה עדיין קשה, אבל לאט לאט אנשים יוצאים החוצה".
איך התמודדת עם תקופת הסגר באופן אישי?
"בפן המקצועי שמחתי ממש שיש לי זמן להפיק מוזיקה. יצא לי להפיק יותר טראקים מאשר בעשור האחרון. את חלקם הוצאתי בלייבל שלי וחלקם, עוד יגיע הזמן שלהם, אבל מבחינה אישית היה לי קשה מאוד".
אנגל סיפר כי הוא ואשתו היו חולים בקורונה בתחילת מרץ. "לשנינו היה קורונה, זה נמשך איזה תשעה ימים וזה היה נורא. כאבי חזה, הזיות, חום ואובדן טעם וריח, זה היה לא קל".
יש לכם בניו יורק מתווה כלשהו לפתיחה מחודשת של מסיבות ואירועים?
"בינתיים מקומות סגורים לא פתוחים ואין מתווה באמת, בעיקר מנסים להבין כאן מה קורה עם בתי הספר שמן הסתם נמצאים בקטגוריה חשובה יותר ממועדונים".
איך עוזרים לכם מבחינה כלכלית?
"כל משלם מיסים קיבל 1,200 דולר במיידי כבר באפריל ואחרי זה היה אפשר להגיש אבטלה. יש לי חברים שהיום מרוויחים באבטלה יותר ממה שהם היו מרוויחים כדיג'ייז לפני האבטלה, זה די מדהים. עד יולי קיבלנו 500 דולר אבטלה מהמדינה בשבוע ועוד 600 דולר נוספים מהממשל, זה יוצא 4,400 דולר בחודש כשאתה יושב בבית. גם אחרי זה דאגו לנו עם 400 דולר בשבוע. אני מדבר עם חברים שלי בארץ והם פשוט לא מאמינים שהם שומעים את זה, הם בהלם. היחס לעצמאים בארץ נורא ממש".
"אם לא יהיה חיסון בחצי השנה הקרובה, מועדונים בניו יורק יסגרו על ימין ועל שמאל"
אירוע נוסף ומשמעותי שמלווה את ארה"ב בחודשים האחרונים הוא מחאת ה"Black Life Matters". "אני איתם למרות שיש לי חברים שהם נגד זה וזה די מגוחך. הרי מה אומרים פה? שגם חיי השחורים שווים, לא פחות ולא יותר מאחרים".
בתמונות והסרטונים שאנחנו ראינו זה היה נראה כאילו ארה"ב בוערת, עד כמה זה באמת ככה?
"התקשורת מאוד מנסה להראות רק את הצד הזה אבל הוא כל כך שולי וכל כך קטן. אני הייתי פה ברחובות ו-%95-90 מהאנשים הפגינו בצורה מסודרת. אנשים הלכו, מחאו וצעקו והיו כמה חוליגנים שגם התנהגו באלימות. הרוב התנהג בצורה יפה ומכובדת. תמיד אלה שעושים בלאגן וצועקים מקבלים את הכיסוי התקשורתי".
מתי אתה חוזר לנגן?
"הייתה לי חתונה ראשונה בסופ"ש שעבר וזה היה מדהים והזוי. מצד אחד אתה רואה אנשים באקסטזה כי הם לא ראו את הקרובים שלהם חודשים, לא ראיתי חיוך כזה על אנשים הרבה זמן. מצד שני, הגיעו חמש פעמים שוטרים ואמרו לי להגיד לכולם במיקרופון שהם צריכים לשים מסכה. לפני שבוע וחצי התחילו לפתוח פה את ה"רופטופים" אבל גם למספר מצומצם. לצערי, המועדונים והברים עדיין סגורים ואין לנו מושג מתי הם יפתחו".
מה אתה חושב שישתנה בחיי הלילה בעקבות הקורונה?
"עד שלא יהיה חיסון אנשים פשוט יפחדו לבלות. זה אומר פחות הכנסות למועדונים ושהרבה מועדונים יצטרכו להיסגר לצמיתות. אם החיסון לא יגיע בחצי שנה הקרובה אנחנו הולכים לראות מקומות בניו יורק נסגרים על ימין ועל שמאל".
איך אתה מתכוון לנצל את הזמן הפנוי שיש לך בעקבות הקורונה?
"אני הולך להמשיך ליצור ולשחרר כמה שיותר טראקים, אני והשותף שלי בלייבל הפקנו שני שירים חדשים לרופול. בנוסף, אני אמשיך לעשות גם את הסרטונים שלי ועכשיו שנפתחו גם החתונות לתקלט כמה שאפשר".
איך אתה מצליח לשלב בין הפקה, יצירת וידאו ותקלוט?
"אני מנסה לשמר את השילוב הזה מאוד. פעם היו אומרים לי אתה צריך להחליט במה אתה מתעסק והיום אומרים לי 'וואלה, הבנת כבר אז שצריך לשלב בין הכל'".
כמה הזהות הישראלית משמעותית לך בתור מישהו שחי בארה"ב?
"כשאני באירועים הישראלים אני הכי ישראלי כי זה מי שאני, אני מכיר את העולם הזה וחלק מזה. אבל כשאני עם האמריקאים אני לגמרי אמריקאי כי אני פה מגיל צעיר. כשהייתי בתיכון האמריקאי אז הייתי הישראלי היחיד בבית ספר וממש נהייתי טינאייג'ר אמריקאי".
איך אתה מגדיר את עצמך?
"אני מגדיר את עצמי כישראלי שגר בארה"ב, עד שאין לי אזרחות אני לא מגדיר את עצמי כאמריקאי".
אתה רואה את עצמך חוזר לארץ?
"יכול להיות, אני באמת לא יודע. אני לא מאלה שאומרים 'אני כן אחזור' או 'אני לא אחזור', נראה ונתגלגל".