לדן לייבל נמאס מהשיח בסצנת הלילה סביב פערי "איכות הקהל" של תל אביב לעומת זה המתגורר בערים אחרות. במקום להילחם בתיוגים השליליים שמדביקה סצנת הלילה התל אביבית לזו הפריפריאלית, החליט לייבל (מבעלי מועדון הפורום) להקים תרבות בילוי אחרת משל עצמו בדרום. בניצוחו, מועדון הפורום נבדל מתרבות הקליקה שמצויה במרכזי הבילוי השונים של תל אביב, והמועדון לא מתבייש לדבוק במוזיקת מיינסטרים ולא מוצא עניין במושג "מינימליזם".
אצלו במועדון, בליינים טובים מוגדרים פשוט כ"לא אלימים ורוצים לבלות", סאונד הלהיטים מחולק על פי שיוך מוזיקלי בין ארבעה מתחמים שונים, 8,000 איש בממוצע חוגגים שם בסופ"ש אחד בלבד, ובמקביל לפרגון הניכר לאמנים מקומיים, אמנים מחו"ל מגיעים דרך קבע ברכבת אווירית בה הם יושבים בצפיפות לא פחותה מזו של רכבת ישראל בבוקר יום ראשון.
אז אחרי למעלה מ-30 שנות פעילות, נשאלת השאלה: האם לא הגיע הזמן של בלייני המרכז להכיר במועדון הזה כאחד מהקלאבים הטובים שיש למדינת ישראל להציע? לייבל לא מתעכב על השאלה הזו, והוא מעדיף להמשיך לשלוח אוטובוסים שיאספו את קהל האוהדים לכיוון המועדון, ובמקביל להמשיך ולתכנן את המלון שישכן אותם לאחר הבילוי וייתן להם את ההזדמנות לרקוד גם ביום, גם בלילה וגם ביום שלמחרת, בדיוק כמו ה-Ushuaïa Hotel שבאיביזה.
אז מה יש לו להגיד על המושג "פריפריה"? בבקשה: "אני באר שבעי כל חיי, למעט שנתיים בהן גרתי בתל אביב במהלך שנות ה-20 שלי. בפורום אני נמצא מגיל 16, והתגלגלתי לשם בעקבות חבר שהציע לי למכור כרטיסים למופע של אביב גפן. הייתי ילד אור הירח, כמובן שהסכמתי ומאז נשארתי", הוא מספר בחיוך.
מה ההוויה החברתית של ילד אור הירח בבאר שבע של הניינטיז?
"הייתי נער של הופעות, פריק עם פירסינגים ושיער ארוך וצבעוני, אז חטפתי מכות לפעמים. אני חושב שחוץ מבתל אביב של אותה התקופה, הפריקים תמיד היו מיעוט, וכאן מן הסתם גם היה להם יותר קשה. היום המדינה מחולקת לימין ושמאל, לפני כמה שנים היא הייתה מחולקת לפרידמנים ובובלילים, כשאני הייתי נער הייתה מחולקת לתל אביב וכל השאר. לא חשבנו שיש הבדל בין התמהיל החברתי של חיפה לזה של ראשון לציון, או בין זה של רחובות וירושלים. בגלל זה הפריקים תמיד בשוליים. אני תמיד הייתי בשוליים. אולי לפעמים זה היה קצת קשה אבל בסוף זה השתלם".
"הייתה לי הזדמנות למכור כרטיסים למופע של אמן שהערצתי, מכרתי כמות מוגזמת, ומשם זה התגלגל. למרות שלא כל כך התחברתי לעניין של מסיבות, קיבלתי הצעה ליחצ"ן, ומהמקום האחרון בשרשת המזון של מועדון (אפילו בלי שכר בהתחלה) הגעתי לתפקידים כאלו ואחרים. בין לבין עזבתי לתל אביב כדי ללמוד פרסום ושיווק. בתקופה הזו קצת התערבבתי, זו הייתה התקופה של מועדונים כמו הדום, הווקס, והארליך".
איך היו חיי הלילה של תל אביב ביחס להיום וביחס לבאר שבע של אז?
"בזמנו תל אביב הרגישה משוגעת. בדיעבד, היא לא הייתה אפילו קרובה לטירוף שקורה פה היום. חיי הלילה המקומיים הפכו לספינת הדגל התיירותית של המדינה, ברים נפתחים על ימין ועל שמאל, אמנים ישראליים הפכו לשם דבר בעולם. וביחס לבאר שבע של אז? עולם מקביל. חוץ מהפורום לא היה משהו מיוחד באזור, ועצוב להגיד - אבל הפערים נשמרו".
"תל אביב מתקדמת כל הזמן בלי הפסקה, הקצב מטורף וכל דיג'יי שנוחת כאן חוזר הביתה ומספר שהעיר הזאת היא הדבר האמיתי. באר שבע לעומת זאת עדיין מוגדרת כפריפריה, כשבנוסף לכך המיקום הגאוגרפי מהווה מכשול: פוטנציאל הלקוחות של תל אביב עומד על שני מיליון איש לעומת באר שבע שעומדת על 200,000 בלבד. פי 10! המנוע הכלכלי שהעיר הזאת מציעה מביא גם תיירות, ומכאן קל בהרבה לייצר חיי לילה".
ועדיין, בסוף, הפורום מושך בסופ"ש אחד 8,000 איש - יותר מכל מועדון אחר. איך זה קורה?
"לפני 10 שנים תל אביב עברה שינוי אבולוציוני בחיי הלילה שלה. לאט לאט תרבות הקלאבינג דעכה לטובת ברים ודאנס-ברים, ומשם למיזוג עם הסצנה הקולינרית בצורה מאוד מקצועית ומאוד פלצנית. נוצר חור, והבנו שכדי למלא אותו זה לא מספיק רק להביא דיג'יי מפורסם ולפרסם בפייסבוק, הסתכלנו על המודל של לאס וגאס בנבדה. הצורך קיים - אבל אין כלום, אז בוא נרים משהו רציני".
"התחלנו עם שיפוץ נרחב למועדון, גייסנו אמנים מהשורה הראשונה, בדיוק כמו בלאס וגאס, והצלחנו אמנם בהיקף קטן בהרבה, להפוך את באר שבע למרכז בילוי רלוונטי מול הערים המתחרות במרכז כשהפורום, כמועדון בפני עצמו, התעלה על כולם תחת השקעה של 34 מיליון שקלים. הבילוי הקלאברי פשוט היגר אלינו".
אבל חיי הלילה הלכו למקום של מוזיקת טכנו במקומות קטנים לצד סלפי עם צלחת קרפצ'יו. למרות ההשקעה הגדולה, אתם לא נשארים קצת מאחור?
"בכל בליין מצוי קלאבר. זה עניין של תדירות. יש כאלו שאוהבים להשתגע פעם בחודשיים ויש כאלה פעמיים בשבוע. הפורום מציע את השירותים שלו למי שרוצה להתפרק. קרפצ'יו אפשר למצוא בכל עסקית צהריים בביסטרו ממוצע. במחיר של העסקית הזו אני מציע לך חוויה מוזיקלית סוערת וליטר של שתייה חריפה, אין מקום אחד בתל אביב שקרוב למחירים שלנו או לחווית הבילוי. לא רק שאנחנו לא נשארים מאחור - אנחנו הולכים קדימה. רצים".
אתם באמת ידועים במחירים הנמוכים של בקבוקי השתייה החריפה. האם בעלי המועדונים במרכז משקרים כשהם אומרים שאין להם ברירה אלא למכור במחיר גבוה כדי לכסות הוצאות?
"לכל בעל עסק יש את המודל הכלכלי שלו. יש מקומות עונתיים שבאמת חייבים למכור ביוקר כדי לכסות הוצאות לשנה שלמה, ולצד אלו יש כאלה שתופסים טרמפ על הגל ובלי סיבה דורשים מבליינים סכומים גבוהים לאורך כל השנה באופן צורם. אנחנו החלטנו להעביר את מהפכת האלכוהול - אין סיבה שמועדון שתופס את עצמו איכותי ועובד בצורה טובה ונכונה ימכור לבליינים בקבוק ב-1,000 שקל. אנחנו עובדים במסות גדולות של קהל, אז אנחנו לא מוכרים ב'פחות יקר' - אנחנו מוכרים בזול".
8,000 איש היא כמות אנשים שלא יכולה לעמוד אף פעם בסטנדרט שקבעה סצנת הלילה התל אביבית ל"קהל איכותי". אתה חושב שאצלך הוא איכותי או שאתה סולד מההגדרה הזאת?
"קהל איכותי על פי הבליין התל אביבי נמדד לא פעם על פי סטיגמות אותן הוא מדביק לפריפריאלי. בתל אביב שכחו שהווית העיר הזו בנויה על מפגש בין פריפריאליים שעברו לעיר הגדולה - בדיוק בגלל זה היא נקראת 'העיר הגדולה'. מה ההבדל בין מי שגר בתל אביב למי שגר חצי שעה או שעה נסיעה ממנו? אין הבדל. בסוף כולם רוצים ליהנות ולבלות".
"בנוסף, בעיני קהל איכותי הוא קהל שאינו אלים, לא אגרסיבי, לא מטריד וללא עבר פלילי. הקהל שלי הוא קהל מנומס שעובר בדיקה קפדנית בכל פעם לפני שהוא נכנס למועדון. אני רודף אחרי הקהל הזה, לא יקרה לעולם שבליין לא נכנס למועדון שלי בגלל תספורת או לבוש שמישהו בחר להגדיר בצורה כזו אחרת. ברור שאם מישהו בא עם חולצה צועקת או כפכפים הוא לא ייכנס כי יש קוד לבוש, הקוד הזה מדבר על לבוש פשוט ומכבד – זה הכל. אלו התנאים לבילוי אצלי. כולם שווים וכולם צריכים להרגיש רצויים. אין לי תנאי לחולצת מעצבים או היכרות מוקדמת עם בעל מועדון, לי יש אפליקציה ואוטובוסים שנשלחים לכל נקודה בארץ רק כדי לאסוף אנשים שרוצים לבלות תחת מוזיקת להיטים".
אתם משמיעים מוזיקת מיינסטרים כשבמרכז הטכנו התפשט על כל מרחב בילוי, הוא המיינסטרים החדש. גם פה אתם לא נשארים מאחור?
"בסוף, רוב האנשים שומעים דרייק ועומר אדם - לא קרל קוקס. אני חושב שעצוב מאוד שרק אם מביאים אמן ב-20,000 יורו (שספק אם הקהל באמת מכיר את המוזיקה שלו) זה נחשב ערב טוב ובעיני המועדון כפיק. לנו יש פיק בכל ערב, אלפי אנשים. אנחנו לא מכריחים אותם לשמוע משהו מסוים, אנחנו נותנים להם את מה שהם אוהבים כשמדי פעם אנחנו מביאים משהו שונה, הפקת 'לוציאנו' לדוגמא הייתה אירוע מעולה במועדון - והנה אתה יכול לראות אותו בשבוע הבא בלונאר. היינו הראשונים לזהות זאת, ובכל זאת לא רצנו להשמיע מיד אחר כך כל ערב את המוזיקה שלו. מגיע גם לאמנים אחרים, בעיקר לישראלים. 'גאד איז אה דיג'יי' - אבל לא בכל מחיר ולא בכל ערב".
קשה בכל ערב. הבירוקרטיה חוגגת סביב בעלי המועדונים, לא?
"אני פחות נתקל בזה, אולי כי הפורום הוא באמת מקרה נדיר בכל הקשור ליכולת להתמודד עם כל עניין פרוצדורלי כזה או אחר. אבל אני מודע למה שקורה, חיי הלילה בישראל עומדים מול המון קשיים ובעיות, שלא נוגעות רק בטרנדים, תביעות ובעיות אלימות שצצות פה ושם. מה שמעניין זה שבמקביל אין ספור מקומות ממשיכים להיפתח למרות שכולם יודעים שגם הרוב לא שורד. המדינה צריכה לתמוך, שווה להקים גוף שיעודד את זה. הרווח בסוף הוא של המדינה, של האזרחים, של הבליינים".
כבר 30 שנה שאתם נוגעים בבליינים. מה מצפה להם ב-30 השנים הבאות?
"המשך עבודה אינטנסיבית למען הבליין שיזכה תמיד לחווית בילוי שונה מזו שימצא במרכז. עיצבנו תרבות בילוי אחרת ונפרדת שלא תלויה בתל אביב. הפרויקט שאולי ידגיש את זה בצורה הבולטת יותר יהיה בית המלון אותו אנחנו מתכננים להקים מעל המועדון, קונספט מקביל לזה של ה-Ushuaïa שבאיביזה. מקווה שנספיק את זה הרבה לפני עוד 30 שנה. עד אז יש לנו את חג פורים עם שתי מסיבות ערב מושקעות, ועוד אחת בשישי בצהריים עם רחבת מיינסטרים בתחפושות ורחבת טכנו עם המון אמנים מחו"ל כמו בלונדיש וארלי טפשי שמגיע פעם ראשונה לארץ. זו זכות גדולה לעשות בישראל חיי לילה, ואנחנו מתכוונים להמשיך עם זה גם בעתיד".