המסלול אל עבר הבילוי המושלם בערב יום חמישי הוא הוויה דולורוזה של שנות ה-2000. כדי למצוא את גאולת הבילוי של סוף השבוע, מצאתי את עצמי עוד פעם מתחת לבית מקלל את גט טקסי על היעדר היענות באפליקציה. אז נפנפתי עם היד בתחנונים למונית חולפת, נקלעתי לדיון פוליטי עם הנהג, המתנתי לחבר ש"קושר שרוכים ויורד" כבר 12 דקות על חשבון המונה וירדתי בפינת הרחוב כשטיפה של מי-מזגן נחתה על ראשי וסימנה את סופה של מסכת הייסורים. עייף ועצבני, נפרדתי מ-100 שקלים והחלטתי לקום לתחייה. אז נזכרתי באותן מדרגות לגן העדן של שדרות רוטשילד - "ספיק איזי", אותו הכתרתי בעבר כבילוי המושלם, והחלטתי לנסות הפעם את קומת הקרקע של המקום.
תקתוק הרמזור להולכי הרגל מבשר על עוד נחיל אנשים שעושים דרכם אל עבר הבלוף העכשווי. בעקבות ניסיונותיו הפתטיים של הבליין המצוי לעצב את האוכל הסביר והחגיגה הבינונית כחוויה מסעירה, הפכו שדרות רוטשילד בתל אביב לרחוב הכי מיינסטרימי בישראל. בין עשרות הברים ובתי הקפה, מצא עם ישראל ברצועת עצי הפיקוס של העיר את המקום האולטימטיבי לאכול, לשתות, לתעד בסטורי ולצפצף לרכב שנמצא לפניך. מצאנו בג'ימי הו מפלט מכל ההמולה העממית והגועשת. סמס קטן פתח בפנינו את השערים של מתחם הבילויים.
יצא לי לבלות בחלל הג'ימי בעבר. מדובר בדאנס בר מאוד ורסטילי מבחינה מוזיקלית, ורואים את זה גם בקהל. התכנים השונים המובאים מדי ערב במהלך השבוע, מצליחים למשוך בחמישי חובבי אינדי רוק, פופ, היפ הופ ומוזיקה אלקטרונית. ברחבה המרכזית הם תמיד מוצאים בית חם, כזה שעושה הרבה כבוד לז'אנר המועדף עליהם. לכן, כשמגיע סוף השבוע ואיתו הרצון לצ'ייסר או בירה, הם מתגלגלים לפה.
לצד המבלים הקבועים, נראה כי הג'ימי נהנה ממספר תיירים גבוה מזה של ביקורת הדרכונים בנתב"ג. כחובבי ניקוטין, נאלצנו לעזוב את הרחבה לטובת הבר המשני בו מותר לעשן באין מפריע ולפלרטט עם תיירים ותיירות כשברקע ווליום נמוך יותר מזה של הרחבה המרכזית. הרמנו "לחיים!" עם התיירים הנלהבים, ואחרי כל הצ'ייסרים האלו הייתי חייב לקפוץ לשירותים. פיפי קטן נמשך ל-4 דקות של בהייה ובחינה של הגרפיטי היפהפה על קירות התא. "אתה יכול לשמור לי?" קראה לי במבטא אחת הצרפתיות מהרמת הכוסית. מצויד באנגלית מקרטעת ומהולה באלכוהול, ניסיתי להבין אם באמת יש בעיה בדלת, אם היא נלהבת מכך שהאירוויזיון קורה בסוף בתל אביב או שהיא סתם רוצה לשכב איתי. בחנתי את הגרפיטי בתא השירותים פעם נוספת.
תחת תאורה מינימליסטית ומעודנת, הרחבה כבר מלאה בצלילים טכנואידיים. בין הופעת לייב לבין עוד ערב ג'אם איתו הג'ימי כל כך מזוהה, התמזל מזלנו כשנפלנו דווקא על ליל חגיגות בחסות מארק פינקל. הדיג'יי ששימש בעבר כרזידנט של החתול והכלב ואף נמנה עם בעליו, פורס את הסט בקשת המוזיקלית שבין טכנו לטק האוס. בסט שלו, פינקל מוכיח שהוא משופשף ומנוסה מספיק כדי לדעת מה טוב לקהל שלו. הערבוב בין הנלהבים המוזיקליים, עשרות התיירים, הכוסונים והכוסיות של העיר וחסידי החתול המיתולוגי, מהווה תשתית יציבה עבור המוזיקה המצוינת של פינקל.
האווירה מחשמלת, המבלים נהנים ונראה כי הערב עתיד להימתח עד השעות הקטנות יחד עם הצטרפותם של אורחים חדשים. אל הווייב מצטרפים מבלים נוספים מקומת הגג של המקום, ונהיה פה חם. בעוד שמספר אנשים נסים על נפשם, הקלאברים איתנו, הם רוצים לנצל עד תום את המבנה האדיר הזה שמצליח לחבר בין כל כך הרבה אנשים, לנצח על כל ז'אנר מוזיקלי באשר הוא ולפרוט על מיתרי ההנאה של כל אחד באופן אישי. הידיים באוויר, הוודקה נגמרת ואנחנו יוצאים החוצה.
הומלס שצועק על עמוד חשמל "תחזיר לי את הכסף!" מחזיר אותנו למציאות של 04:30 לפנות בוקר ברחוב רוטשילד. הג'ימי הו הוא ללא ספק מפלט מעולה למציאות העגומה של ישראל 2018, תמציתה אגב נמצאת ברחוב רוטשילד. מצאנו בג'ימי הו מתחם בילוי ורסטילי ומהנה, הן בתכנים והן בקהל - המקומי, התיירותי ובעיקר הראוי. ההוכחה הניצחת מבוססת על ממצאים ברורים: היינו שיכורים, גמורים ושרועים על ספסל ברחוב. קיללנו ביחד את גט טקסי ונפנפנו אל עבר מונית חולפת.
מחירים:
גולדסטאר 29 ש"ח / היינקן 31 ש"ח / בלוגה ושתיה קלה 74 ש"ח