יותר מדי חברים שלי חוזרים מהודו לאחרונה. התוצאה: חבר אחד התחיל להסתובב עם סנדלים בניגוד גמור למזג האוויר הקר, חברה אחת הפכה למדריכת יוגה, ישיבות הסלון שלי מתארכות עד הזריחה לאור שיחות בלתי נגמרות על פושקר וגואה, ואני? מוכרח לנסות "להביע את עצמי" ולנגן ביוקולילי ופאנטם כמו שצריך ובניגוד לרצוני.
הדבר היחיד שיוצא לטובה מרכבת הוויד האווירית שנוחתת אצלי בבית מדי ערב הוא רענון הפלייליסט. בהוסטלים שבורים אל מול נוף ההימלאיה נחשפו חברים שלי למוזיקה. המון מוזיקה. חוסר המעש הוביל אותם לגלוש במחוזות היוטיוב אין ספור פעמים בדרכם למצוא את הסאונד שילטף להם את האווירה והנוף. בין צלילים אלטרנטיביים לאתניים ובין כאלו אלקטרוניים לישראלים - נוסטלגיים שיצליחו לגרד להם את סף הגעגוע הביתה, הם מצאו גם את נדב דגון, ובזכותם גם אני.
עכשיו, מוזיקת האלקטרו-טרופי של המפיק והיוצר המקומי נמצאת בנקודת רתיחה. מצויד בקולות אלקטרוניים המשתלבים עם צלילי הטבע שנולדים בסטודיו שלו בבית אורן, מצליח דגון (33) לשמור על סאונד ייחודי שזוכה להכרה אמיתית מסביב לעולם ומצליח למשוך אלפי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה לכל אירוע בו הוא מנגן. לאחר מופע הלייב האחרון שביצע לפני כחודשיים בבארבי, חזר דגון לתת בראש עם הופעה נוספת, הפעם לרגל יום הולדתו, חגג אמש (ה') בארט קלאב תחת ההפקה "Dreams of Freedom" (מבית היוצר של אנונימוס וסקאנק). זה לא משנה ששמעתם על זה מאוחר מדי, האירוע גם ככה היה סולד אאוט. איך הוא עושה את זה?
"גדלתי בבית אורן, אבא שלי היה נגן כלי הקשה ובעצם גדלתי בעולם מוזיקלי מאוד וורסטילי, המון מוזיקת עולם. הסאונד הברזילאי, האפריקאי וגם ג'אז היו חלק בלתי נפרד מחיי. כבר מגיל צעיר נמשכתי מאוד למסיבות, בעיקר כאלו שהציעו מוזיקת לייב ולשם כיוונתי".
איך נראה היצע המסיבות של בית אורן והסביבה בניינטיז?
"הייתה לנו סצנה גדולה של רגאיי, המון מסיבות קטנות של חברים ב'גוד וייב'. אני דווקא נמשכתי לעולם האלקטרוני והתחלתי להפיק מסיבות כמופעי לייב אלקטרוני כבר בגיל 18. היה לי הרכב שקראו לו 'ZO13' שהיה מאוד חלוצי, היינו מבצעים קטעים אתניים מעולם הדיפ האוס ללא דיג'יי וללא מיקסר – פשוט מוזיקה חיה שאפילו הצליחה להתגלגל לבארבי".
ממי שאבת השראה באותם שנים?
"סולווקס, פייטלס, כימיקל בראדרס ופרודג'י היו ההשראה האלקטרונית שלי וכבר בגיל מאוד צעיר מצאתי את עצמי מנגן בעיר הגדולה. בגיל 22 ניגנתי בפסטיבל אינדיגו עם ההרכב שלי ומטבוחה פרוג'קט עמדו בקהל, ראו אותי, והציעו לי להצטרף להרכב. ניגנתי איתם 8 שנים ובעצם גדלתי בתוך הפרויקט הזה - למדתי באופן מקצועי יותר איך להתעסק עם כלים אלקטרונים וביססתי את עצמי כמפיק. על הבמה אני מתופף כי זה פשוט כיף אבל המוזיקה עצמה היא מופקת ומשוחררת בכל מיני לייבלים בחו"ל".
בתור מישהו שחי את הסאונד האלקטרוני, איפה אתה רואה אותו בעוד 5 שנים?
"שמע, בגיל 17 החלטתי שאני עושה מוזיקה אלקטרונית בלייב. אנשים לא הבינו על מה אני מדבר כשהיו פה בארץ רק מסיבות טראנס ומיינסטרים, הטכנו עוד רק החל לחלחל לעיר הגדולה ולכמה מועדונים מאוד ספציפיים. אני, וכמובן ההרכבים בהם ניגנתי, עשינו טכנו בכלים חיים עוד לפני ההתפוצצות של הז'אנר הזה כאן. תבין, אני לא יודע לתקלט. אני אמן, יוצר, לייב – זה מה שאני אוהב ואני חושב שהדבר הכי טוב בעולם שיכול לקרות לאמן זה שהקהל יקפוץ איתו וירקוד איתו. בתל אביב יש צמיחה של הלייב האלקטרוני ואתה יכול לראות איך זה שואב אנשים פנימה. אתה יכול לראות שאמנים מצליחים לבטא את המוזיקליות שלהם בצורה הרבה יותר ברורה על הבמה, הסטים האלה הרבה יותר עוצמתיים ורגשיים".
View this post on Instagram
יכול לתת דוגמה?
"המופע של אינפקטד בחמישי האחרון. "I Wish", מרגש בלייב פי כמה וכמה מאשר לשמוע את הטראק. צורת ביטוי טובה לכך אפשר לראות אפילו בסידורי הבמה של האמן – אם פעם הוא היה עומד בצורה רחוקה ומנוכרת מהקהל, היום הוא עומד איתו ממש בגובה העיניים. אין מה לעשות, גם כשאתה הולך למסעדה יותר כיף לך לראות מטבח פתוח, לראות במו עיניך את התהליך המקדים לפני ההתפרצות - אתה רואה את המאמץ, את הלחץ, את האלתורים ולפעמים אפילו את הטעויות. אבל זה עוצמתי יותר ככה, ואני חושב שכמו שהאוכל הולך לשם, גם המוזיקה, ובכלל המון תחומי חיים נסחפים אחר הגישה שמדברת על עולם פתוח ונגיש".
איך זה להיות אמן בישראל של שנת 2019 בואכה 2020?
"אני חושב שמי שאוהב לעבוד מטבעו יעבוד קשה לא משנה באיזה עולם תוכן הוא בוחר להתעסק. אני אוהב מאוד להיות מוזיקאי בישראל, יש לי גם קונטרה עם המון הופעות בחו"ל ופשוט צריך להיות יזם ולחשוב על דברים חדשים. יש פה מקומות מעולים שמהווים חממות למוזיקאים, אני מצאתי את עצמי מופיע בברקפסט, אלפבית, כולי עלמא, דרמה ובשנה שעברה חגגתי בבלוק. כשאתה נותן פה בראש יש לך צ'אנס גם לצאת החוצה".
ודגון יצא. פיוז'ן פסטיבל, בום פסטיבל עם מטבוחה פרוג'קט, אוזורה פסטיבל עם אונוגנה, קייטר בלאו ו-Blrghit & Beir בברלין מהווים רק חלק מרשימת האירועים והקלאבים אותם הספיק לשרוף. איך הוא רואה את הפער בין הופעה עבור המוני אנשים להופעה אינטימית עבור קהל מצומצם יותר? "כשאני מנגן עבור 20 אלף איש אני מנגן את מה שאני רוצה לצעוק החוצה, כשאני מנגן מול 100 איש אני כמעט לוחש את המוזיקה שלי – זו הזדמנות טובה להעביר את המוזיקה בצורה הרבה יותר אינטימית. הקהל שלי מורכב מהיפסטרים, היפים, צעירים ומבוגרים – כולם אנשים שמאוד אוהבים לרקוד ולזוז אבל מחפשים לעבור תהליך מסוים".
רוחני?
"כן. בי המוזיקה תמיד בערה והרגשתי בכל פעם ששמעתי אותה שהיא מחברת אותי לנפש. היום בגיל 33 אני מבין שההתכנסות הכי עוצמתית ואנרגטית שיש לנו היום מגיעה במסיבות, פשוט ככה. אנשים מגיעים ונותנים את עצמם, מרגישים משוחררים ומאפשרים לעצמם להתפרק. בשבילי זו זכות לתת את הצ'אנס בין אם זה באמצעות מערכת תופים קלאסית או אולי בכלל כלי הקשה קובניים או אפריקאים".
לאן אתה מכוון את הקריירה בעתיד?
"יוצא לי להופיע הרבה, הרבה בזכות התמיכה של אשתי שמפרגנת לי בכל הקשור לעשייה. גם עצם העובדה שנולדה לי ילדה לפני כחודש עושה אותי חד יותר. לא מזמן עשיתי חידוש לשיר "נרקומנים" של החברים של נטאשה שרץ בכל מקום, והיום אני עובד על כמה שיתופי פעולה. בין היתר עם אורקה הסולנית של פורסט, רוי רוזנפלד ועם אביב בכר, איתו צריך לצאת סינגל חדש שכבר נמצא על האש. חוץ מזה אני עובד על טראק חדש עם אמן אלקטרוני מגרמניה שאני מאוד אוהב בשם ג'פטרסון. הדבר היחיד שאני עסוק בו מבחינה מקצועית הוא לכוון את הקריירה שלי לעושר מוזיקלי שיוכל להמשיך לאפשר לאנשים ליהנות ולרקוד, כקבוצות איכותיות ובלוקיישנים טובים".