רגע לפני שאנחנו מתיישבים על הספה בדירתו של אדם מרקס, כנראה אחת הדמויות הכי צבעוניות ומסקרנות היום בפייסבוק, הוא מציע לי לשתות. "קפה, תודה", אני עונה לו. "אין לי קפה, אני שותה רק תה", הוא מסביר לי בנסיון למצוא פשרה.
סמול טוק קטן וכוס שתייה חמה מצליחים להדגיש במידה מסוימת את נקודת הפתיחה של מרקס: רווק הולל שהיה שותף בעבר בכמה ברים בעיר, כוכב רשת בהווה, וכנראה הפילוסוף החדש של תרבות השיח הנוכחית בישראל. למה כנראה? ובכן, את זאת נדע רק בעתיד. הוא מתעסק בפרסום, כדורגל, הופעות, דוגמנות, ונע כל הזמן על הציר שבין תל אביב ללונדון. כל נקודת הפתיחה הזאת מתגמדת מול מלחמתו בתופעות חברתיות שנתפסות בעיניו כבעייתיות בצורה קיצונית - ואותן הוא מנסה למגר באמצעות הומור חד מתובל בהתנשאות.
סטנדאפיסטים בריטים, הרצאות ב"טד", מאמרים בפסיכולוגיה ותמונות סלפי: כל אלה הם ההשראה לפוסטים בחשבון הפייסבוק של מרקס - ובקרוב כל הפוסטים אמורים להפוך לספר עליו הוא עומל כבר מספר חודשים. בין עוד סטטוס שמשווה בליינים ישראלים לכאב גב טורדני, לסטטוס אחר שנוגע לפעילות מינית בגן הסלעים, הצליח מרקס למצב את עצמו כדובר הבלתי רשמי של סצנת הלילה המקומית, זו שאת סיפורה הוא מציג דווקא כפסטיבל תחפושות מלוקק בו הוא מוריד לכולם את האיפור מהפנים.
למה לו להתעסק בזה כל כך הרבה? בעיקר כי ככה הוא מצליח לעורר הזדהות אצל בעלי המועדונים שחולמים על 'קהל איכותי' ולהוביל שינויים בדפוסי ההתנהגות של אלו שחורגים מהקודים אותם הוא בעצמו קבע.
הביקורת הנוקבת של מרקס כלפי החברה הישראלית מתייחסת בעיקר לדור הצעיר שלדבריו מנסה לייצר מציאות שאינה קיימת - ואם קיימת - אז היא כנראה רחוקה מאוד מהערכים עליהם רובנו גדלנו בבית: סלפי במסעדות יוקרה; טיסות למיקונוס; וחשיבות עצמית עטופה בחולצת טוניקה ושרשרת חרוזים - כל אלה מהווים מטרות נוחות עבור מרקס שמתכוון להגיד את כל מה שיש לו כדי לעורר בנו איזושהי התעוררות. זו ממש לא יומרנות של עוד עבריין מקלדת, זוהי אמונה שלמה אותה מלווים אלפי לייקים, תגובות ושיתופים של רבבות מעריצים, ביניהם גם המטרות עצמן (שטראוס ו-yes למשל) אותן הוא מנגח בקללות ובהמון הומור. מה הוא רוצה מהם? בעיקר תשובות לשאלות או סתם שיחזירו לפס הייצור את הארטיק שכל כך אהב בתור ילד ונעלם מהעולם.
תשומת הלב שמרקס מקבל, כמו כל דמות שנויה במחלוקת, מורכבת - מצד אחד הוא מקבל אהבה רבה בתל אביב, אבל מצד שני נשמעים גם קולות מחאה שעלו בעקבות שימוש אינטנסיבי בלשון שובניסטית, נרקסיסטית, גזענית וסקסיסטית לטענת מתנגדיו. אגב, גם החבר'ה מפייסבוק הצטרפו לאותם קולות שמנגד וחסמו לו את החשבון כמה וכמה פעמים.
אם לא די בכל הפתיחה הזאת, גם הלוק של מרקס, העלייה לארץ ותדמית הרווק הנצחי מעלה את השאלה 'באיזו זכות?'. אצל לא מעט אנשים אותם הוא מצליח להרגיז דרך קבע. אז רגע לפני שאתם מתחילים בהכנות לקראת ארוחת השבת עם יד חמה על הטוקבק, ורגע לפני שהוא צוחק על עוד "מתפיחת חלה" ו"ינשוף חסר מודעות", הגיע הזמן שתכירו את האדם שהוא אדם מרקס מעבר לסטטוסים והקעקועים.
"לשים לך חלב בתה?", הוא שואל, ואני חושב לעצמי שמדובר באדם בלי גבולות אבל עם חן ענק. "לא תודה", אני עונה בחיוך.
"סליחה, מה אני אעשה? גדלתי בלונדון ואני רק 9 שנים בארץ. יש לי שם עסק של כרטיסי כדורגל והופעות. לכוס הקפה עוד לא ממש התרגלתי".
למה עלית בעצם?
"אני יהודי, רציתי להתגייס לצבא. כשהגעתי לכאן לא דיברתי עברית ואנשים ידעו לנצל את זה. במצב כזה זורקים עליך זין ונותנים לך ללבוש סקביאס. לא הבנתי בכלל מה קורה - חלמתי להיות צנחן ובסוף מצאתי את עצמי מקבל צעקות ברוסית בתוך טנק. כשהשתחררתי החלטתי להישאר פה, התחלתי לצאת קצת והתערבבתי עם כמה אנשי לילה שהתחברו אליי. שניים מהם היו אלי כהן ונתי שקד שהיו הבעלים של 'הסופרמרקט' - הם אלו שפתחו לי את הדלת והציעו לי לחלק פלייארים".
שיטה שיווקית קצת שונה ממה שאנחנו מכירים היום, לא?
"תראה, זה כן קרה בעידן הפייסבוק - אני פשוט בחרתי להיות אולדסקול. ניגשתי לאנשים והייתי מחלק להם פלאיירים בצורה פרונטלית, פשוט הבנתי שהאינטרקציה בין אנשים בצורה הזאת הרבה יותר פרודוקטיבית מאשר איזה רובוט ששולח לך הודעת 'מחכה לך על הבר'. הבעלים התלהבו מזה שאני מצליח להביא המון אנשים, הכניסו אותי שותף לעסק ונתנו לי לגור בדירה מעל המועדון. אחרי זה כבר התחלתי להתפתח, פתחתי את הינשוף. אחריו את בן יהודה, נכנסתי שותף בזמיר ואחרי כמה זמן פשוט נמאס לי".
"לפני 5 שנים עשיתי קאט, בעיקר כדי להפריד בין אורח החיים הזה לבין העולם המקצועי. אני עדיין מבלה, משמש כדיג'יי בהרכב היפ-הופ בשם Bam בלונדון ואת יום ההולדת שלי אני חוגג בצורה מפוצצת כזאת שאנשים אחרי זה נאלצים ללכת לטיפול אצל פסיכולוג - אבל כפרנסה עיקרית הבנתי שאני צריך למצוא משהו אחר".
מיצית מהר אה?
"לא יודע אם מיציתי, אבל התבגרתי. פתאום ממצב בו כל מהותי הייתה להזמין אנשים, מצאתי את עצמי ב'זון' כזה של 'תיחנק מבחינתי, זה לא מעניין אותי אם אתה מגיע או לא'. בשלב הזה אתה מתחיל לשאול איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים. רציתי להתעסק בפרסום וכתיבה - וכנראה שיצא טוב. מפרסום אני מתפרנס, הסטטוסים דופקים ובשבוע הבא אני מוציא ספר בשם 'סודות'".
מה עוד יש לך לגלות לנו?
"זה ספר ראשון מתוך סדרה שבה אסכם בכל פעם את כל השנה האחרונה שעברה עלינו בעזרת ציטוטים, צחוקים ובעיקר אווירה טובה".
עד לפני כמה שנים לא ידעת עברית וצעקו עליך ברוסית, ועכשיו החלטת להוציא ספר על החברה הישראלית. הביקורת בדרך?
"ההורים שלי תמיד דיברו עברית והשפה הייתה שם בתת מודע. אני לא דיברתי אבל זה ישב שם. לקחתי מורה פרטית וקלינאית תקשורת כדי לנקות את המבטא האנגלי הכבד. הכתיבה הייתה תחביב שלי עוד מימי בית הספר שם ניצחתי בתחרויות כאלו ואחרות שעסקו בכתיבה. עליתי לישראל, שירתתי בצבא, עבדתי בשני משרדי פרסום, יש לי מה להגיד, ובדרך כלל שזה קורה - יש גם כמה כאלו שרוצים לשמוע.
"תשמע, אני מקווה לטוב. זה אולי שונה קצת מהסטטוסים על חיי הלילה - אבל הרעיון הוא אותו רעיון - פשוט להגיד את מה שיש לי. אז נכון, באתי מלונדון, אני גר בתל אביב ויש לי מלא קעקועים. אבל באתי משכונה שבה צריך להגיד את מה שאתה חושב אחרת אתה לא קיים, זה ה- D.N.A שלי. בארץ פגשתי בדחף הזה כשעשו לי פעם ראשונה סיבוב בקניון. גברים לבשו ג'ינסים של לי קופר, לאו קאט עם הזין בחוץ. הייתי בהלם ושאלתי אותם למה הם לובשים את זה, הם ענו לי "כי כולם לובשים את זה". אמרתי להם שזה הזוי ונשארתי עם הבגדים שלי. אותם אנשים נראים היום בדיוק כמו אותה הבדיחה שנראו אז".
אז ככה הפכת לפה הגדול של סצינת הלילה?
"במקום מסוים כן, החלטתי להגיד את כל מה שיש לי על הסצינה. אני יוצא לבלות ורואה שיש אינספור אנשים שפשוט חיים בשקר. לפני שנה היו ערסים שזרקו מפיות באוויר, ופתאום, ביום אחד, אתה מבין שאותם ערסים הפכו ל'מומחי לטכנו' ועומדים מאחורי הדיג'יי ומניפים ידיים. הם גם שואלים לפני מסיבה מי מתקלט, כאילו מה אכפת לכם? זה לא אתם באמת! תתעוררו, זה פייק".
אבל הם רוצים לבלות, וסצינת הלילה דורשת מהם להיות כאלה. רובם לא גדלו בתוך הסצנה, בוודאי לא בתל אביב, והלילה הפך להיות מפרופר בילוי לבילוי מתובל בחינוך. מי אשם כאן?
"בסוף הסצנה מתבססת על לקוחות, ומה לעשות שרובם לא מגניבים. ולא בגלל מה שהם לובשים, בגלל שאותם לקוחות לא מחוברים לעצמם. אף אחד לא לומד לאהוב ז'אנר מוזיקלי ביום אחד. מוזיקת הטכנו לא בוערת אצל אותו אחד אליו אני מתכוון בפוסט שאני כותב. הוא מכריח את עצמו לאהוב את זה. תבין, אם מחר כל הסצנה הטכנואידית קורסת, האנשים האלה יפשיטו מעצמם את כל השחור והטוניקות שהם לובשים, יקצצו את הזקן, יורידו את המשקפיים בלי המספר שלהם וישימו גופייה וכובע. למה? כי הלהיט החדש זה היפ-הופ. אני לא מבקר את האדם כאדם, אני מבקר את חוסר האותנטיות. ההתנהגות הזאת של לקפוץ מלהיט כזה ללהיט אחר היא פסולה בעיני ולא בגלל וורסטיליות חסרת דופן, אלא בגלל שאנשים פשוט אומרים שטויות שנראות להם מגניבות כי מישהו אחר אמר. כשאני כותב או אומר את מה שיש לי אני לא נלחם בכולם, אני מדבר רק על האנשים האלה: חסרי האישיות ורודפי הטרנדים.
ומה בנוגע לסטטוס 'אבא שלך נהג מונית שירות, אמא שלך מוכרת ממולאים מהבית ואת עם משכורת צבאית, אבל איכשהו כל האינסטגרם שלך בסביון ובמיקונוס. אנחנו ומס הכנסה מחפשים תשובות'. מצאת את שחיפשת?
"אני חושב שכן, כתבתי מאז גם ש'האייפון החדש יוצא היום. זה הזמן להגיד לספונסר שאת מתגעגעת'".
שובניסטי משהו.
"אבל מצחיק. וגם נכון. יש המון בנות שאתה רואה באינסטגרם, מצטלמות במסעדות יוקרה, כותבות "שבת שלום", פרחים, עניינים, ואתה אומר לעצמך 'בואנ'ה, איזה מדהימה היא'. ואז אתה מגלה את הסיפור מאחורי כל הדבר הזה – שיש גבר בן 60 שלוקח אותה, שהיא מוכרת את הנשמה שלה בשביל תמונה ורק בשביל להיחשב לסמל סטטוס מסוים בחברה. אני לא מכוון את הדברים שיש לי להגיד לכל אישה ובוודאי לא בגלל עצם היותה אישה, אלא רק לפלח ספציפי שמתנהג בצורה לא פחות חמורה בעיני מאותם רודפי להיטים – מוכנים לעשות הכל, העיקר שיתפסו אותם כמשהו משמעותי. וזה חרטא, מישהו צריך להגיד את זה".
איך אתה חושב שאנשים לוקחים את הדברים שלך?
"יש כאלו שממהרים לצעוק לי "אדיוט", אבל הרוב המכריע מגיב לי שאני גאון. הכיף האמיתי מתחלק לשניים: הראשון הוא שיש פעמים שאני כותב משהו בהשראת מישהו, דמות בעייתית, ובסוף הדמות הזאת פוגשת אותי ברחוב או במסיבה ואומרת לי 'אחי אתה גאון', כשכל מה שעובר לי בראש זה להגיד לו "תודה, אתה ההשראה שלי", ויש את החלק השני; אלה שאני לוקח לצד ואומר להם 'עזבו את החיבוקים, הגאון, והשטויות – אתה כזה'. זה נשמע רע, אבל זה בא מטוב. הם תמיד בהלם, לפעמים אולי נפגעים, אבל זה תמיד מלווה ברגע כן שבו הוא מבין שהוא לא צריך לסחוב על עצמו את כל הבולשיט הזה, ואם יתנער מזה? יכבדו אותו יותר, הוא יהיה שלם עם עצמו יותר, ושם אני יודע שעשיתי את שלי".
"זה שאני כותב בצורה בוטה, זה סתם בשביל ההומור. ואם זה צובט, אז גם אנשים יותר מתחברים, תתפלא. אבל הדמות שלי לא מתחילה ונגמרת בסטטוס. אני קורא מאמרים, צופה בהרצאות של טד ובסטנדאפ בריטי, לומד על שפת גוף, פסיכולוגיה, ונוגע בקרל מרקס. בסוף את הכל אני רוצה לאסוף ולגרום להתעוררות ואולי להתפכחות אצל כל מי שחי חיים שאינם שלו".
קורה שניגשים ואומרים לך "את זה כתבת עליי"?
"כן, אבל שם אני לא נלחם. אני פשוט מחבק אותם ומאחל להם בהצלחה".
מאחורי קריאת ההתפכחות שלך, אתה מכוון לחיי לילה עם הבדלי מעמדות או חיי לילה בהם כולם שווים?
"יש פה חיי לילה מדהימים. אני רוצה חיי לילה בהם כולם שווים ושכל אחד יבלה איפה שהוא רוצה, אבל איפה שהוא רוצה באמת ולא איפה שהזרם מושך אותו. ואם מישהו טס לטולום כדי להראות שהוא היה במסיבה הזאת והזאת, ולא בגלל הדיג'יי שמנגן שם, אני מתכוון לבקר את זה. בסוף זה מה שפוגע בסצנה! ככה אתה נהיה מוקף באנשים שאתה לא רוצה להיות מוקף בהם, גם אני, גם אתה, וכל מי שאוהב לבלות. תחשוב עכשיו שבזמן שאנחנו יושבים בסלון הייתי שם פה ברקע מוזיקה הודית, נכון שהיית חושב שזה לא מתאים? לא סתם. כי זה לא אני, זה לא קשור לדמות שלי ולא למה שאני מייצג. אם הייתי הודי, או מישהו שמתחבר לתרבות הזאת, מתלבש לפי הזרם הבודהיסטי, עוקב אחרי אוכל אסייתי, וואטאבר... היה לך קל לקבל את זה והיית עף עליי. אם לא, זה פאתטי".
ואסור לאנשים לנסות דברים חדשים? לאהוב כמה ז'אנרים במקביל?
"מותר. אבל אם אתה שומע ברכב קובי פרץ, אל תנסה להרשים אותי אצלך בסלון באמצעות איזה סט בוילר רום מאיביזה".
העולם הדיגיטלי גמר לנו את סף הריגוש, הרשתות החברתיות שרפו לנו את האג'נדות מבית, הגלובליזציה גרמה לנו לחפש עולמות אחרים, ולמרות כל הביקורת, מרקס מבין לגמרי את המציאות שאנו חיים בה, וגם הוא כלול בה. מבלי להיבדל ממנה וממה שהיא מייצגת הוא מבקש דבר אחד: אל תהיו מושפעים לרעה מתנודות חברתיות, אבל קחו השראה מהן.
"גם לי יש קעקועים – תנודה חברתית לכל דבר ועניין. אבל לא תמצא עליי משפט חרוש או סימן שיש לכולם. לא בגלל שאני שונה מהחברה או חלילה יותר טוב ממנה, אלא בגלל שאני מחובר לעצמי. כשכל אחד יהיה מחובר לעצמו טיפה יותר, הוא יוכל לגעת ביותר אנשים ולגרום גם להם להתחבר יותר לעצמם, זאת ההארה. זה העולם האוטופי. זו התאוריה שלי".
נבואה?
"תקווה".
אחרי שאתה מסיים לבקר את כולם, אתה מבקר גם את עצמך?
"כל יום, אני עושה המון בדק בית. גם כשייצא הראיון אקרא אותו ואקח את הדברים החשובים הלאה, אלמד משהו ואולי אגיד לעצמי "פה הגזמתי" ואדאג להשתפר. אם לא אעשה את זה אין זכות קיום לדברים שאני כותב. אני לא חף מטעויות, אבל דווקא בכל מה שקשור לדעות שלי שאני מביא לכתב בפייסבוק, אלו שבישלתי אותן מספיק זמן כדי לעמוד מאחוריהן גם מאחורי המקלדת, אני תמיד מבין בסוף שלא הגזמתי מספיק, כדי להוביל את השינוי שלנו צריך להגזים עוד".
פייסבוק סגרו לך את הפרופיל יותר מפעם אחת. זה אומר או שהגזמת יותר מדי או שהשרתים של פייסבוק היו אלה שעשו טעות וגם להם מגיעה ביקורת. מי הבעייתי כאן?
"פייסבוק זאת מערכת עם הגבלות. בסוף יש שם מישהי שמעלה תמונה של חלה שהיא התפיחה ואפתה כי זה מה שנראה לה נכון לשתף את כולנו, ובמקביל אליה גם אני משתף במה שנראה לי נכון. המערכת הזאת מגבילה אותנו ואת דפוסי החשיבה שלנו למרות ההתכתבות לכאורה עם 'העולם החופשי'.
"לי יש המון מחשבות ואני לא מתבייש להציג אותן לכולם, לא עשיתי זאת בעבר ואני לא מתכוון גם בעתיד. בלי קשר, כשאין לי מוזה אני נוהג לא פעם לסגור לעצמי את דף הפייסבוק מתוך רצון להתנתק מהכל. לפעמים אנשים ממהרים לחשוב שזה פייסבוק שסגר אותי ולא אני אותו".
מה יש לך להגיד למי שנפגע מהביקורת שלך?
"שזה באמת מיותר ולא אישי אף פעם. אני עוקצני אבל לא קיצוני, אני מכיר ועוקב אחרי כמה קיצוניים וחושב שהרבה פעמים האנשים האלה אומרים דברים בשביל עצמם ולא באמת למען החברה. וחוץ מזה בוא נסגור את זה ככה: להתעצבן על משהו שכתבו באינטרנט שלא היה מופנה ישירות אליך, זה כמו לראות משאית של הובלות ברחוב, להתקשר למספר שעל המשאית, ולצעוק על המוביל שאתה לא מעוניין בהובלה".