View this post on Instagram
שלומי אבר הוא אחד השגרירים המוזיקליים הגדולים ביותר שישראל ייצאה לחו"ל. אי שם בתחילת שנות ה-2000 זינק הצעיר מאשקלון אל הזירה העולמית ומיצב את עצמו כדבר הבא של הסאונד האלקטרוני. לפני 8 שנים הוא עזב סופית את ישראל, התגורר באיביזה, עבר לברצלונה ולא הוריד לרגע את הרגל מהגז כשמרכז פעילותו מצוי בלייבל המוערך "Be as One" בו חתומים מספר לא מבוטל של אמנים מן השורה הראשונה.
למרות כל זה, שלומי נעלם. אחד השמות הגדולים שידעה הסצנה האלקטרונית המקומית נעדר במשך שנים ארוכות מהליין אפים המרשימים שצצים פה מדי שבוע.למה? רצינו למצוא את שלומי, לשמוע את דעתו על מה שקורה כאן אצלנו ולדעת האם יש סיכוי לרומן עם הקהל המולדת?
"שמע, אני רואה את ההפקות, שומע את האמנים הישראליים, דברים טובים קורים בארץ, מספר אבר ל-mako. "זה מעודד. בתקופה שלי היה די עוצר אמנותי. הבעיה היחידה היא שאין בישראל באמת סצנת טכנו. בישראל מאוד מושפעים ממה שקורה בעיתונות, זה די מנותק ממה שקורה בעולם ולמרות שהיא מצליחה לשאוב כל מיני מאפיינים מוזיקליים מכל מיני מקומות, בסוף היא ממצבת את עצמה כחממה מוזיקלית די נפרדת ממה שקורה בחוץ.
"מלבד הרכבת האווירית שנוחתת אצלכם ומצליחה להוציא המון בליינים מהבית, מה שממלא את הרחבות שלכם זה הסאונד הרומני, דיקסון ו-Âme סטייל, וסאונד עדין יותר מזה של ברלין לצורך העניין. בכנות, אני פחות שייך לאזורים המוזיקליים האלה".
נכון להיום מה שממלא את הרחבות של ישראל אלו ההפקות עצמם. האירוע הפך לגדול בהרבה מהסאונד. המוזיקה שהייתה שמורה למרתפים חשוכים יצאה בשנים האחרונות מהמחילות כחלק מהמגמה העולמית החדשה שיצרה הניו מדיה ודווקא הלוקיישן, התפאורה והחוויה שעוטפת את הסאונד הפכו לנושא המרכזי של החגיגה
"קודם כל אני שמח לשמוע, חידשת. לישראל אני מגיע פעמיים בשנה לרוב בכדי לבקר את המשפחה ועל הדרך אני כבר מנגן באיזו מסיבה או שתיים וגם זה לא תמיד. נתונים הפוכים לגמרי ממה שקורה איתי באירופה שם אני מקיים סביב 10 גיגים בחודש במועדונים אחרים ואפילו בנישות אחרות. מבחינה מוזיקלית אני עושה טכנו. כשאני אומר טכנו אני מתכוון לסאונד מקביל לזה של ג'ף מילס, חואן אטקינס ונוספים שאיני יודע אם ניגנו בישראל, אבל יכולים להתקבל כאן בזרועות פתוחות נכון לתקופה הזו. בישראל של היום, מי שמנהלים את ענייני הבילוי לא עסוקים מספיק בלדחוף אמנים חדשים ויותר עסוקים בלמכור כרטיסים".
View this post on Instagram
לא בטוח. מתחיל להיווצר איזשהו סאונד של תל אביב - תראה את רד אקסס, ג'ניה, מגית. אפשר כבר להתחיל לזהות סאונד שמרגיש מקומי.
"זה לא הסאונד של תל אביב, זה סאונד שקיים בעולם הרבה מאוד זמן. גם הנגיעות האוריינטליות שאנחנו שומעים לא מגיעות מישראל, אסיד פאולי היה שם לפני כולם, באדווין הוביל קו כזה. בישראל זה פשוט תפס תאוצה בגלל סיבות כאלה ואחרות. למרות זאת, אני יכול להגיד לך שגם האמנים שציינת וגם אחרים עושים את הדרך הנכונה".
11 שנה חלפו מאז ציינת בראיון ל-NRG שתל אביב היא ממש לא חלון הזדמנויות להגיע לחו"ל יותר מעיר אחרת בארץ. המשפט הזה נכון גם להיום?
"אני חושב שהיום זה פחות נכון. אנחנו מדברים על התקופה שקצת לפני האינתיפאדה, קצת לפני שמקומות החלו להיסגר, תקופה שבה היכה הפיגוע במועדון הדולפינריום. הסצנה די דשדשה בימים ההם. לא קרו דברים חדשים. היום אני נדהם כשאני שומע מה קורה בישראל, אנחנו על המפה ובגדול. בגלל שמגיעים היום למדינה ובעיקר לתל אביב המון 'מותגים', ישראל והעיר הגדולה בפרט מקבלות תשומת לב מהסצנה העולמית, אמנים מקומיים מקבלים הזדמנות לחבור לאמנים גדולים דוגמת החיבור של מגית קקון וסולומון. הכל קורה פתאום שם, בלב העניינים".
אם בעבר אלה היו אתה וגיא גרבר, בשנים האחרונות המון אמנים ישראליים מצליחים לשבור את תקרת הזכוכית המקומית ולפרוץ בעולם הגדול. אתה יודע להסביר למה זה קורה מלבד ההפקות השונות שנוחתות פה?
"כשאנחנו התחלנו לא היה סושיאל מדיה, לא היה את כל הבולשיט שסובב סביב המוזיקה. היום זה פותח להמון ישראלים את הדלת והאמת, לרובם בצדק. הבעיה היא שהרשתות החברתיות לא עושות סינון, הן פותחות את השערים לכולם ואז אנחנו נתקלים בהרבה זבל. פתאום כולם 'רוצים לפרוץ' כי לכאורה כל אחד יכול. מספיק שאתה מצליח לבנות איזושהי דמות ואנשים אוכלים את זה".
View this post on Instagram
זה חשוב לך.
"מוזיקה היא מעבר לכל הדברים האלה, היא יצירה שנשמעת באוזן, לא משהו שאמור להיראות מגניב. זה עצוב. אני התחלתי לשחרר מוזיקה בתחילת המילניום ופרצתי בגלל המוזיקה. היום זה לא היה עובד לי. קשה מאוד לפרוץ ללא כל ה'מסביב' הזה והמון אמנים טובים מתפספסים על הדרך, פשוט כי הם לא שחקנים אלא יוצרים נטו. אני היום מנהל דף אינסטגרם כי אני מבין שאני חייב ואין דרך אחרת אבל לא תמצא אצלי פוסטים בהם תראה מה אני אוכל ושותה. לצערי זה גם עובד לרעתי".
יש לך את החוצפה, אתה ישראלי מקסימום. בכל זאת, למה אתה לא מכוון את הפעילות שלך גם לפה, לישראל?
"כי אני לא מכוון לשום מקום. אני לא רואה את הקריירה שלי כקריירה, אני פשוט עושה מה שאני אוהב וזה קורה כבר 20 שנה. אני לא מכוון את הצעדים שלי למען הצלחה או כסף, אני מהיחידים שעדיין שוחים נגד הזרם. מה שחשוב לי זה האמנות. אם יבוא שלב שבו ארגיש שבישראל אני אצליח לבטא את מה שאני רוצה בצורה המיטבית – אבוא. אם לא? אז לא. אני מבין שאם יש משהו שמרגש קהל יותר משם גדול זה אמן שלא רק שהוא מצליח אלא הוא גם בה מהרקע שלו".
אתה עוקב?
"ראיתי מה היה פה עם גיא גרבר, אני עוקב אחר האהדה של הקהל הישראלי לאינפקטד מאשרום כבר שנים. העניין הוא גם להישאר מחובר למה שקורה כאן, להישאר מחובר למי שמנהל פה את העניינים. אני כבר לא כאן, פחות מתפעל את ההתקשרות המוזיקלית שלי עם הקהל הישראלי ובכנות די יצאתי מהלופ של ההתקשרות עם המפיקים הגדולים, היום אני דואג לעשות את זה במקומות אחרים ולראייה אני סולד אאוט בכל הופעה שלי בברצלונה".
View this post on Instagram
אז להפסיק לחלום על המופע של שלומי אבר?
"לא, האמת שיש משהו על הכוונת שמתבשל לאזור מרץ. בפעם האחרונה ניגנתי בבית מעריב ונהניתי מאוד. לפני כמה שנים החלטתי להפסיק לנגן בישראל בעיקר בגלל ההתנהלות. בארץ עדיין תמיד תישאר הישראלי, מישהו שהפרומוטרים מרגישים בנוח להתקשר אליו 10 פעמים לקראת הגיג. לא עושים דברים כאלה, אני בטוח שהם לא עושים את זה עם אמנים מחו"ל כמו שאנשים מחו"ל לא עושים את זה איתי, אבל פה אתה ישראלי. אין מה לעשות".
ופשוט הפסקת?
"החלטתי לא לנגן פה יותר ובאמת לא הגעתי לכאן שנתיים - שלוש. אחרי החרם הזה החלטתי לנסות שוב בגלל החבר'ה של הבי פולר. מצאתי שם אנשים צעירים ומגניבים שמתחילים משהו חדש, משהו שונה מזה של הדור הקודם. בגלל זה כן רציתי לבוא ונהניתי מאוד לנגן אצלם ובהמשך גם באמת בבית מעריב. אני מאמין שהפעילות הבאה שלי כאן בישראל תקרה בקרוב. בסוף אני ישראלי ותמיד אשאר כך. היום אני יודע לחבק את זה, אעדכן בקרוב".