רגע לפני שינעל את שערי מועדון הפסאז' לתמיד, אליעזר פרץ משרטט את המשך דרכו. סיגריה אחרי סיגריה נאכלו בזמן שהבעלים של אחד מהקלאבים החשובים שידעה העיר סיפר על 8 שנים, שהורכבו בעיקר מתרבות, אמנות ובירוקרטיה, על תחושת המיצוי ועל זהבה בן. ועכשיו? עכשיו הוא מספיק בשל כדי להגשים את החלום שלו כטינאייג'ר מעכו של הניינטיז – להפיץ את הסאונד שרץ לו בראש מסביב לעולם. פרץ בוער מבפנים והפעם גם מערך הכבאות, איתו יש לו חשבון ארוך, לא יצליח לכבות לו את האש הפנימית.
"גדלתי בעכו, בבית שבו אבא היה נגן בוזוקי מחונן. בבית תמיד היו תקליטים, לי היו סקסופון וגיטרה, ואיפשהו המוזיקה תמיד ליוותה אותי, בעיקר רוק'נרול", מספר פרץ.
איך נראית ההתגלגלות מילדות מלאה במוזיקה ועד לעיצוב דמותה התרבותית של העיר הגדולה?
"הגעתי לת"א בשביל ללמוד תקשורת ופילוסופיה, אבל המוזיקה היא זו שליוותה אותי תמיד. כבר בגיל 17 הספקתי לתקלט במועדונים של חיפה, הרבה מוזיקת פוסט פאנק ואינדסטריאל אלקטרוני. כשעברתי לפה התחילו להיפתח לי דלתות. ניגנתי בהמון מקומות, בחלקם הציעו להיכנס כשותף, ואת כולם משום מה דחיתי על הסף. כשנסגר מועדון 'המנטל' בו הייתי מנגן מדי פעם, הרגשתי בפעם הראשונה שיש לי הזדמנות להמציא את תרבות הבילוי מחדש ושזה המקום הנכון לי לעשות זאת. יחד עם קלאצ'קי, נמרוד, בן ועוד מספר חברים פתחנו את 'הרדיו' כשאני הייתי האחראי על התוכן המוזיקלי".
מוזיקלי זה אומר המסיבות?
"מלבד מסיבות הצלחנו להרים שם המון הופעות. לימים גילינו שהזמרים והלהקות הצעירות להם נתנו במה הפכו לשמות גדולים, מלירון עמרם ועד לאחיות חיים (A–wa). לאחר תקופה די קצרה כבר התחלתי להרגיש שיש לי אומץ לנסות ולפתוח מקום נוסף. פתחתי את הפסאז'. המקום הזה הפך די מהר ממקום פשוט שמציע בירה, לקלאב גדול שמציע המון תכנים מוזיקליים וליינים טובים. די מהר הוא הפך לבר הופעות שהיה חממה מטורפת עבור אין ספור אמנים שהתחילו שם את הדרך. נטע ברזילי הייתה שרה שם כל יום, איזי היה מופיע לא מעט, שי צברי, יאמן בלוז, ריף כהן, לוסיל, פול טראנק, רד אקסס – כל אלו מהווים רשימה חלקית של אותם אמנים שמצאו במקום הזה בית".
הפסאז' ידוע גם באימוץ המוזיקה המזרחית, שסצנת הבילוי התל אביבית די התעלמה ממנה.
"זה נכון. המקום הזה היה לשיא הסצנה התל אביבית והצליח להחזיר את הכבוד למוזיקה המזרחית, גם לדברים חדשים וגם לקלאסיקות. אימצנו את המוזיקה הזו בחזרה, וקיימנו אינספור ערבי קונספט ים-תיכוניים, שבכל פעם עשו כבוד לזמר אחר, אם זו מסיבה שכולה שירי עומר אדם או שרית חדד. בנוסף, הרמנו הופעות לייב של המון זמרים מהז'אנר כמו צלילי העוד, ג'ורג' בר וכמובן זהבה בן הגדולה, לה אני שומר מקום מיוחד בליבי".
למה דווקא לה?
"היא בנאדם מיוחד עם קול אדיר. בבית ממנו באתי, חוץ מלשמוע את הרולינג סטונס, האזנתי בעיקר לה ולעוד זמרות מהז'אנר. ואיכשהו, יש שם לא מעט רוק'נרול. דווקא במוזיקה הזו הרגשתי שאני מצליח להתחבר ל'אני מאמין' שלי ופשוט השמעתי במקום שלי את המוזיקה שאני אוהב, ללא קשר לשם כזה או אחר של ז'אנר מסוים. וזה התיקון".
למה החלטת לסגור את המקום?
"מבחינה תרבותית הוא משתייך לרשימת המקומות החלוציים שעיצבו כאן את חווית הבילוי, שמשלבת את אווירת 'ההנג' ובמקביל את הופעות לייב. במשך השנים המקום הזה יצר המון רגעים טובים עבור אלפי אנשים, אבל צריך גם לדעת מתי לעצור. עברו 8 שנים מאז שפתחתי את הפסאז', ומלבד כיף טהור חוויתי במקום הזה גם המון טלטלות – מבירוקרטיה בלתי נגמרת מול הכבאות שסגרו לי את המקום לארבעה חודשים, דרך הפתעות מטעם העירייה - כמו לדוגמא הפעם הזו ששלחו לי פתאום חיובים רטרואקטיביים לאחר שמצאו איזה מטר נוסף לארנונה - ועד ביטולי פסטיבלים בידי המשטרה, מה שהוביל להפסדים כספיים".
זה נשמע שהתעייפת.
"המדינה התישה אותי. תראה לי מקום אחד בעולם שבו מועדון משקיע 300 אלף שקל בציוד נגד שריפות ולאחר שנופל החשמל מחליטים בכיבוי האש לסגור את המסיבה, ועוד ביום הכי חזק בשבוע. אין כזה! אז הבנתי שהגיע הזמן לשאול את עצמי שאלות והגעתי למסקנות".
והן?
"המסקנה העיקרית הייתה שהגיע הזמן להמשיך למקום אחר של עשייה. אני בכלל בא מהמוזיקה והגיע הזמן לחזור ולהשקיע את כל כולי שם. הגיע הזמן לשינוי. וחשוב להבין - זה לא סיפור טראגי, מדובר בסיפור טוב שכלל מלא חוויות טובות ומתן הזדמנויות לאנשים מוכשרים. פשוט החיים לפעמים חזקים מאיתנו ולא נותר לנו אלא להיכנע או להתאים את עצמו לתנאים שלהם. עכשיו אני פשוט פותח דף חדש".
ועליו מה תרשום?
"שלאחר עיצוב חווית הבילוי המקומית כבעל עסק וגם כדיג'יי פעיל, שעדיין מנגן היום בלא מעט מועדונים גדולים בעיר, החלטתי להמציא את עצמי מחדש. לאחרונה התחלתי לנגן בכל סוף שבוע שני בחו"ל. אני משלב טכנו, רוק'נרול כמו שאני אוהב ופוסט-פאנק - סאונד שמצטרף לזהות האלקטרונית המזוהה עם ת"א".
איך היית מגדיר את הזהות התל אביבית האלקטרונית?
"זו מוזיקה שונה מזו הגרמנית או זו שמשתייכת לאיביזה. מדובר במוזיקה שהחלה להתעצב בשנים האחרונות כסוג של "מישמש" מלודי – נגיעות של גואה, מעט רוק'נרול ואפילו ליטופים אתניים שהצליחו להתלבש על הסאונד הטכנואידי, ועכשיו זה הופך להיות מזוהה כסאונד הישראלי החדש. אותו אני מתכוון להפיץ בכל נקודה על הגלובוס".