בואו נחזור רגע כמה חודשים אחורה. מדורי החדשות ודפי הפייסבוק רועשים סביב הפקת סולומון בישראל לאחר אין ספור טענות של בליינים שנעו בין מחסור באבטחה לחניות לא מאורגנות. "פיצוי", "החזר כספי" ו"תביעה ייצוגית" היו חלק מזעקות רוכשי הכרטיסים שסימנו את הרומן בין הקהל הישראלי לדיג'יי האגדי כאהבה נכזבת שטבעה בחוף ניצנים. המשמעות? פספוס השינוי אבולוציוני של סצנת ההאוס - ממוזיקה המיועדת למרתפים חשוכים בלבד לסאונד אוורירי שכאילו ונועד להישמע במרחבים הפתוחים. סולומון, כמובן, הוא נושא הדגל של התופעה.
רגע לפני שהרוח החווייתית של איביזה פסחה עלינו לנצח נצחים, ונאלצנו להישאר עם חיי לילה חבולים ומתובלים בטרנדים לעוסים, נחתה הבשורה - הדיג'יי הבוסני יחזור לאירוע ענק ביום העצמאות 2019. באופן אישי, התרגשתי מאוד. בעיני, היה זה הרגע בו בלייני ישראל נאלצו לבחור: האם להסתכל לאחור? או דווקא לתת צ'אנס נוסף להפקת מיוזיק TLV האמונה על הבאת סולומון לישראל שהבטיחה אירוע היסטורי. הבליינים בחרו נכון.
27,000 איש. זה מספר המבלים שהחליט להתייצב להופעה יחד כזכוכית מגדלת דמיונית שתבחן כל פרט באירוע שהתקיים הפעם בפארק הירקון. בהפקה הבינו את המשמעות. מבחינתם, הזדמנות שנייה אינה מהווה פתח להזדמנות שלישית. מדובר בחגיגה שאם תתקתק כמו שעון - תמחק את כל קולות הביקורת שנשמעו מספר חודשים קודם לכן .
בהתחלה, ובניגוד מוחלט לשטח החולי של ניצנים, פארק הירקון הציע שבילים מסודרים ללא מאבקים מאובקים ומחניקים בנהגי שאטלים להם בליינים סוררים חוסמים את הדרך. במקומם, הוצבו נציגי הפקה כסנן ראשוני לבלאגן ומכוונים לשערים המיועדים אליהם זרמו הבליינים שנכנסו במספר כניסות מסודרות. הכניסה למתחם עברה בנעימים.
בדרכנו לכיוון הבק סטייג', מצאנו שינוי נוסף: כל שולחנות ה-VIP שנועדו לקדש את תופעת ההדוניזם של כמה מפורסמים ועוד כמה נוספים שידם משגת - נופו. הם אינם עוד. למרות שאותם שולחנות מהווים מקור הכנסה בשווי של מאות אלפי שקלים, בהפקה הבינו שכדאי לוותר עליהם. בסופו של דבר, הם מעוררים את תופעת הישראלי המצוי החבוי בכל אחד מאיתנו, תופעה שמסתבר גורמת לחלקנו לנסות ולהתגנב לבמה מבלי לחשוב על הסיכון בקריסתה, ובעיקר לתפוס איזה סלפי מעל כולם. הפעם זה נמנע מראש, גם באמצעות מחיקת הגירוי וגם באמצעות אבטחה קפדנית. ירדנו למטה.
הבמה עוררה בנו השתאות. לרקע שרשרת רמקולים אימתניים, נתלו מסכי לד ממונעים שעלו וירדו במהלך הערב - ערב מוזיקלי בועט אותו פתחה בהצלחה יתרה מגית קקון והמשיך בסערה עם מוסקומן. שניהם ישראלים, ושניהם חתומים בלייבל "Diynamic" של הענק הבוסני.
ואז הוא עלה. הוא התחיל ב-02:30 והמשיך עד 08:00 כשהוא מנגן לרקע תשואות בלתי פוסקות של שריקות ומחיאות כפיים בסט שנפתח בקולות בומבסטיים רכובים על BPM גבוה והתחלפו בהדרגה לסאונד מלודי ומרגש עד זריחה. הרמיקס ל-Late Night של Foals וגרסתו ל-Clap Your Hands של Whilk and Misky שלווה בפתיח קלאסי של פסנתר וכינור מבית אילן עוז וההרכב AfterU חתמו את האירוע בהצלחה, ובניחוש פרוע גרמו לנציגות אינסטגרם בישראל להפעיל כמה שרתים נוספים בכדי לתמוך ברבבות הסטורי שתיעדו את הרגע המכונן.
האירוע הזה השאיר טעם של עוד. החלום להמשיך לאפטר נגדע יחד עם מתן דיווחים על איומי התנקשות בחיי לאחר שאבא שלי שמע שאני מתכוון ברצינות להבריז מעל האש משפחתי. תחת שמירה אדוקה ומצבורי טחינה שנועדו לנחם את שנגמר, חשבתי על המילים שיצליחו להסביר את הסיפור של הערב האחרון. האמת? למרות המוזיקה האדירה, סולומון הוא בכלל לא הסיפור. הסיפור כאן הוא על נחישות וקור רוח של הפקה שלמה שחלמה להצליח בגדול, חטפה ב-2018 מכה בכנף, ולמרות הכל הצליחה להתעלות ולהתעופף מעל כל המבקרים שהפכו לאוהדים.
אותם דורשי "פיצוי" זכו לכרטיס חינם וזיכוי לרכישת אלכוהול בברים של המתחם, התלונות על הכאוס נמחקו עם סדר מופתי, כלל המבלים זכו לסאונד מושלם וווייב חלומי, וסולומון הפך למותג הכי ישראלי שיש מאז המצאת הפלאפל.
אני לא רואה את הסיפור הזה כתיקון, אלא תיקון עולם. לא רק שמדובר במבחן שעבר בהצלחה, אלא באירוע שנותן תוקף נוסף לכך שישראל היא חלק ממפת הבילויים הגלובלית וכנראה שהצלחת ההפקה מתורגמת להצלחה של כולנו. נעשתה פה היסטוריה, זה עשה לנו את החג שמח מאוד.