"מה לשים לך בלאפה, גבר?", היה המשפט שהפיל לי את האסימון ערב לפני הירידה לאילת. גם השנה זרקתי זין ו"שכחתי" להתאמן כדי לגנוב את מלוא תשומת הלב מכלל הזבלים האלה שהסתגרו בחדר הכושר מאז אירוע הפאנג'ויה שבשנה שעברה ועד לאירוע הנוכחי. מה נעשה? אנחנו כאלה. האינסטגרם דפק לכולנו את השכל, בעוד דימוי הגוף שלנו נקבע לפי מדד שפת הבריכה. מועד ב', אגב, ייערך עבור כל הנכשלים בפאנג'ויה אוגוסט. אבל מה זה משנה בכלל? החלטתי לעשות את הדבר הנכון, לשים את השטויות בצד ואת ה"חומוס-צ'יפס-סלט" לדחוף בפנים.
את בוקר חמישי כבר פתחנו עם הכניסה למלון המלך שלמה. עשרות משכימי קום כבר עומדים על קווי ההמתנה במטרה לקבל את החדר כמה שיותר מוקדם. הם מפנטזים על הרגע בו הם יוכלו להתחיל כבר לשתות, לעשן, לרקוד, לזיין ולקפוץ לבריכה. בשביל לסתום את שצף ההורמונים האלה הם דופקים סנדוויץ' עם גבינת חלומי בסניף ארומה הקרוב. שם, 15,000 בליינים סגרו את כל הפינות האחרונות לקראת החופשה הפרועה עליה הם בנו עוד מתקופת המבחנים של סמסטר א': וודקה או ג'ין? ראשן או טוניק? קונדום או איידס? זה לא באמת משנה.
האווירה מחשמלת ו"לחיים" קטן בחדר מוביל את כולנו לרוץ לכיוון הבריכה כמו זו שהתפרצה אמש למגרש, בגמר ליגת האלופות. אם רק הייתי יכול, הייתי לוקח את ראש החוג שלי ומעמיד אותו בעמדת הדיג'יי כדי שיוכל לראות בדיוק את מי הוא בחר לפנק בנקודות בונוס על השתתפות בכיתה. בעולם מתוקן, מגיע לכולנו לעלות לוועדת משמעת. האושר דיבר מתוך כולנו והוא גרם לנו לקפוץ למים מחובקים עם כובעים שקופים על הראש, תוך כדי שירה ערבה לגרסת הרמיקס של "ואם תבואי אליי" של עידן רייכל. מצטייני דיקן, עלאק. אפטר קטן באחד החדרים, כמה שעות שינה בודדות והכיף ממשיך בבמה המרכזית. והאמת? ראוי לציין את הבמה הזו.
הקונסטרוקציה המפלצתית עליה נתלו רמקולים בומבסטיים ומסכי לד עוצמתיים, הצליחה לשגר את כולנו לחלל בעת אנו רכובים על גבי הזיקוקים שנשלחו לעבר השמיים. תנו לביבי לנאום על במה כזו וזה נגמר ב-40 מנדטים (וזיכוי מפאת ההשקעה על התפאורה). אחרי סט מיינסטרימי מהנה, שחנק לאינסטגרם ישראל את השרתים, מבית הדיג'ייז עדי דור ואיתי יצחקי, עלה לבמה בליס. האמן הבועט הזה כבר זכה בעבר כאן אצלנו במדור לכל הקומפלימנטים. גם הפעם הוא הוכיח שהוא זכאי להם. שעה ששילבה מוזיקת טראנס מהולה ברוח של רוקנרול הצליחה לגרום לכולנו להתפלל להצליח לקום לארוחת בוקר.
זה כמובן לא קרה. אבל למרות הבמה הגרנדיוזית, העושר המוזיקלי והחוויה הטמונה בלהשתין בשירותים כימיים, כולם יודעים שמסיבת שישי בצהריים היא הדבר האמיתי. הרי לשם כך התכנסנו. ולא רק אנחנו. גם כלל הבליינים המפלסים את דרכם אל עבר המלונות המרכזיים בהם הם חפצים. צוות אבטחה שלא היה מבייש את יחידת אלפא של הק.ג.ב נפרס לאורך כל כניסה ופרצה אפשרית למלון.
"לחיים" מרגש באחד החדרים, בו נישא נאום לכבוד כל האמיצים שהצליחו לדלג מעל החומות המבוצרות, מהווה את יריית הפתיחה למסיבה משוגעת נוספת. במהלכה, אגב, התוודינו בקול רם על כך שאנחנו מרגישים כמו פאבלו אסקובר-בר-בר, זכינו בשקיעה היסטרית על רקע ההרים ובאפטר סט טכנואידי מפנק של שון דורון כהפתעה על חשבון הבית. סף הריגוש גרם לכולנו (גם הפעם) לקפוץ לבריכה, לנפנף בחוזקה עם הידיים, וזאת תוך ניסיון להביא אותה למצב דומה לזה של הכינרת לפני שנתיים כשהמפלס היה על הקו השחור.
המסיבה המוצלחת גרמה לאלפי הצדיקים שסגרו שולחן למען קידוש בקאזה דו ברזיל לבטל, ללכת לישון, ולהתעורר למסיבה מוצלחת נוספת. הפעם זה היה סט טכנואידי מבית זרחי ולייבו ברחבה האלטרנטיבית שגרם לנו לפזז בהנאה; סט מצוין של תומר מייזנר שהצליח להרכיב אותנו פעם נוספת על גבי הזיקוקים ברחבה המרכזית; ועמי דהאן, שמהווה מחצית מן הצמד הטראנסיסטי רייזינג דאסט, הצליח לשבור כל סף של אושר בליבם של כ-15,000 חוגגים עם סט שנפתח ב-"Blow", המשיך עם "Gamers Unite" ונחתם במחאת בליינים שהתחננו שימשיך להדרן. את החוב לקהל הוא סגר כסט הסיום של מסיבת הצהריים האחרונה במלון המלך שלמה.
טרוטי עיניים ומרוחים בחיוך חזרנו לכיוון הבית. בנסיעה, החלטנו להגדיר סופית את הפקת "פאנג'ויה 2019" כתשובה המקומית לספרינג ברייק האמריקאי. מדובר בהפקה נוצצת שמצליחה כבר במשך מספר שנים (והשנה במיוחד) לתמרן אלפי בליינים בין מספר מסיבות במספר מוקדים שונים, כשהצלחתה, משמעותה מוקד פריקת הלחצים הסטודנטיאליים של כל סטודנט של האוניברסיטה, של המכללה, של החיים. וזאת, נקודת זכות עבור כולנו. ננסה לזכור זאת בתקופת המבחנים הקרובה, כמזור לדאון הריטלין ולשעות הבוקר המוקדמות בהן יפתחו את ההרשמה להפקה הבאה. אליה, מיותר לציין שנגיע שוב.