מי מאיתנו לא מצא את עצמו במסעדה מצלם קרם ברולה בינוני, נלחם נגד הווי-פיי, ונותן ביס מבאס שנותר ממנו רק שומן עם קצת שרוף? כן, זה קורה לכל אחד מאיתנו. חלקנו חוטא בתמונה של קינוח, חלקנו בסרטון הנאה מפוברק ממסיבה כושלת. לכל אחד יש את הנפילות שלו. גם לי.
כבכל ערב חג, גם הפעם סבא שלי ביקש לעזוב את הטלפון בזמן שהוא מקריא את ההגדה. אבל אנחנו דור מזוין, הרבה יותר מזה של אביב גפן. עכשיו בואו, כמה מכם ישבו בערב החג עם הטלפון מתחת לשולחן כשברקע שירת "חג גדיא"? אני הייתי בין אלו שנפלו. מאלו שלא יכלו להתאפק והתגעגעו לכרטיס הביקור הפרטי שלהם שנמצא ברשת החברתית. אבל כרטיס הביקור של פעם, אותה חתיכת נייר שכללה פרטים אישיים מינימליים, איבד את עצמו לדעת. כרטיס הביקור נכון של 2019 הפך למפלצת מינית-חברתית-מפולטרת שנועדה למכור את עצמה רק לבעלי כרטיס מפולטר לא פחות.
כולנו הפכנו מאנשים בעלי חירות לעבדים של תרבות מסונטזת. אנחנו קמים, אוכלים, עובדים, מבלים וישנים למען אפליקציה שמבטיחה לנו עולם שמתועד בזוועות אותן אנחנו בוראים כל פעם מחדש: צרחות במסיבות, שקיעות רדופות בגיפים, מעדני יוגורט שהוטרדו ע"י כוכבי רשת. יש לכך השלכות - התיאבון שלנו נפתח (ולא בגלל שאכטה כזו או אחרת). הטיול שאחרי הצבא הפך לטיול הכנה לזה שיבוא אחריו, זוגיות הפכה לעוד המלצה חמה שהספיקה להתקרר, וגם הריגושים הפשוטים כבר לא כל כך פשוטים לעיכול.
כמה כיף זה לקום בצהריים, לדפוק סלפי של "בוקר טוב" ולנסות למצוא את סמל הסטטוס החדש שלנו בעלי אקספרס? "החבילה הגיעה" היא עוד תיעוד מתוק וזאת בעיה. בעיה נוספת ונפוצה היא האפשרות למלצר ביום בארומה ובלילה לרקוד על הבר ב"סלון" של אייל שני. תוסיפו לזה את גל ה"היידה היידה" שנכנס למסיבות הטראנס, למסיבות הטכנו, ולסניפי זארה בבלאק פריידי, ומה נשאר? שכחנו לכבד את המרחב האישי ורצנו לרמקול שמאל בכדי לפתוח את הדלקה ולאבד את השמיעה - והכל בשביל לחסוך כמה שקלים.
הפסקנו לזיין בגלל לבבות אינסטגרמים, ובגלל אוננות יתר על חומר "מדהים" מהטלגרס. אנחנו מוותרים על בירה חברית בשביל הדרקונים ממשחקי הכס, מקבעים במוחנו דימוי גוף שנקבע לפי עוד מסיבת בריכה, מסתפרים ומתייגים את "ג'ייקוב חתוכה" מהברברי (עאלק) שופ. האם לא הבנו שספרים מסתובבים עם סינר כאילו הם באמצע סרוויס ב"מחניודה"? מישהו לא שמע על המילה "אומברה"? האם מישהו לא נחשף לגאונות החבויה בגלח מדורג? חברים, זה בסך הכל גלח. אין צורך בתיוג. בואו נחסוך עודף מידע כמו סלפי קרחת בשלבי התקדמות גבוהים ונשאיר למעוניינים את האפשרות לנסוע לטורקיה ולתייג את ג'ייקוב, יעקב, או כל אחד אחר משם.
הגיע הזמן שנפסיק לרדוף אחר עוד "ערב חד פעמי" שרק בחודש האחרון התקיים כבר 6 פעמים, שנכיר בעובדה שרצחנו את הקרמבו לטובת גלידות כתוכן שיווקי, שנשתחרר מעוד וידאו מה"בוילר רום" ונצא להופעה חיה באחד הקלאבים המובילים בעיר. שנכיר תרבות אמיתית, לא כזו שתקועה במסכים השונים. הגיע הזמן להתעורר ולצאת מעבדות הבלוף שאנחנו יצרנו בעצמנו.
בואו נזרוק לפח את הרדיפה אחר הרצון להיות שייכים לתרבות שאינה קיימת. זה קשה, גם אני פילטרתי את שולחן הסדר. אבל אם רק נשחרר מעט, ממש קצת, נצליח ליהנות הרבה יותר מהחוויה עצמה, מכל רגע נתון בדיוק כפי שהוא. תחשבו על חיים בהם אנחנו חוזרים מהים ואוכלים מלבי מבלי לצלם אותו מ-14 זוויות עד שאנחנו כבר לא בטוחים מי הקוקוס ומי הבוטנים. המרחק בינינו לבין עולם נקי מבלוף עומד על בערך 40 שנות הליכה במדבר. אבל אם ננסה? זו תיחשב כיציאה מעבדות לחירות. בעיני, זוהי משנת משה ל-2019.