לפני שבועיים עמדתי על גג עיריית תל אביב, שם התקיים אירוע מקדים מטעם הפקת DGTL. מספר מצומצם של אנשי לילה ומובילי דעה התקבצו במשך 3 שעות בשביל להתפנק על בירה צוננת, שקיעה מושלמת ובעיקר על סט אינטימי של ג'ניה טרסול. רגע לפני שכל הטוב הזה מבשיל לכדי מסיבה, הצטרפו אל הרגע ראש העיר רון חולדאי, סגנו אסף הראל ועוד מספר קודקודים שהייתי שמח אם היו מוציאים לפועל כמה יוזמות שמסתובבות בראשי.
בין היוזמות: חיוב חברות הקורקינטים החשמליים בהצבת עמדות קסדה לחלוקה, המרת פרויקט הרכבת התחתית לפרויקט מנהרות כשבילי אופניים וכמובן פרויקט הדגל – קנסות לבעלי דירות שמשכירים את הנכס המחולק בקירות גבס לדיירים שמזדיינים על הקיר. היוזמה תוסיף לפחות למחצית מתושבי תל אביב שעות שינה לא מבוטלות והנה, לא שמעתם ממני מילה אחת על חנייה. אבל לא ניגשתי אליהם. בערב הזה, הפוקוס היה בקידום הרעיון החשוב לי יותר מכל – פעילות אקטיבית של העירייה למען תרבות הלילה.
כבר העלנו כאן מספר פעמים את העובדה כי עד כה חיי הלילה בתל אביב הם מן המובילים בעולם למרות ולא בזכות. מאז שהתחלנו את המאבק לא זיהינו שינוי מגמה. אם כבר אנחנו עדים להחמרה עם סגירה זמנית של 3 המועדונים האהובים של תל אביב- כולי עלמא, ברקפסט ודרמה-בר. לפני שבועיים, בקומה ה-12 של מרכז העצבים של העיר, ראינו ניצוץ ראשון מזה תקופה. ניצוץ של שינוי. היה זה מר שאבי מזרחי, מנהל מחלקת מופעים בעירייה שמסר כי הוא שמח לבשר על תמיכת העירייה במופע ובנוסף, כי נציגים מטעמה ישמשו כשותפים פעילים להפקת האירוע תוך מחויבות מלאה להצלחתו. החלטתי לתת צ'אנס לדבר האמיתי. הלכתי שבי אחרי הבטחתו של מזרחי שהוכיחה את עצמה כישימה וחיובית במיוחד.
הפסטיבל, שמתקיים כבר בפעם השלישית בארץ, היה מפואר. לא פחות. ארבע במות עוצמתיות הצליחו להעצים את המנעד המוזיקלי שסבב מעל פארק הירקון של יום שני האחרון. אמנים המשתייכים לזירה הבינלאומית הצליחו לשרוף בכישרונם את הפארק, החל ממופע לייב נוגע של יאן בלומקוויסט, דרך החגיגה של ריצ'י הוטין ועד הקרחנה הבועטת של אמלי לנס. אוי אמלי. תחת BPM גבוה במיוחד וסאונד שתואם את הטמפרמנט הישראלי, הרחבה נשרפה בניצוחה של הבלגית שכבשה את ליבם של אלפי ישראלים שחיכו רק לה. ולג'ניה וחיים המקומיים שהפציצו גם הם. ולרד אקסס המקומיים גם הם שהבריקו בסט חכם שתובל בנגיעה נוסטלגית עם גרסה משלהם לטראק האגדי של חואן, Spirtual Healing.
וכמובן חיכו גם ל-ARTBAT, איך לא? הצמד האוקראיני שממשיך לבסס את עצמו כדבר הכי חם שיש לסצנה האלקטרונית של היום להציע חרך את הדשא בו ניסיתי להישאר לאחר תחנונים מתמשכים לנטע ידידתי שתנסה לסחוב "רק עוד 10 דקות". 10 דקות שנמשכו עוד ועוד עד תום האירוע והסתכמו בשעה וחצי. בסוף, היא אמרה לי תודה. ויש לה על מה. לצד ליין אפ שלא מבייש שום פסטיבל בינלאומי, זכתה נטע לצד 25 אלף מבלים נוספים בסדר מופתי, באווירה טובה ובפארק שהצליח להישמר ירוק ונקי מטינופת עד סוף האירוע.
כל זאת קרה בזכות ההפקה המקומית Future Memory וחברת פאזה, שלא היו יכולות להוציא אותה לפועל אלמלא ההתגייסות של עיריית תל אביב יפו שהרימה את הכפפה הירוקה, סיפקה את פחי המחזור, והשלימה את רוח הפסטיבל שהגיח אלינו היישר מאמסטרדם. טוב שנשארנו עד הסוף, מסיבה פשוטה: האירוע הזה היה מצוין. אבל הוא יותר מזה.
ה-DGTL הוא דוגמה לכך ששיתוף פעולה בין הסצנה לגופים הציבוריים הוא המתכון המנצח להצלחה של אירוע כזה או אחר. הוא גם המתכון המנצח לתיירות בריאה, לכלכלה טובה, לאלפי תיוגים ברשתות החברתיות שמבטיחות את עצם קיומה של מדינת ישראל כבירת בילויים עולמית. כן ירבו נוספים כאלו. התמלאנו בתקווה, ונשמח לעדכן על שיתופי פעולה נוספים בין הצדדים. אין עליך תל אביב. אוהב אותך מאוד.
