בלנד של לחות וצפיפות, חוף ים מלא בביקיני ומדוזות, רוח תרבותית-ליברלית, שאריות של טייק אווי והתפשטות תופעת ה"טלגראס" הצליחו להפוך את תל אביב לפרועה במיוחד. לא מזמן סגרתי פה חצי שנה. הממצאים: עננות של וויד התפזרו באמצעות מטהר אוויר, סיפורים שהתחילו על הבר נגמרו בסיגריה של אחרי, חלומות על פנטהאוז נוצץ התנפצו ב-3 לפנות בוקר כשהשכנים שלי נזכרו לעשות את זה על קיר הגבס שחוצץ בין הדירה שלי לשלהם. בתוך כל האושר הזה, החלטתי בצהרי שישי האחרון לחזור לביקור מולדת בראשון לציון ולקחת ברייק קטן מאווירת הרוק'נרול שאופפת את חיי בעיר החטאים. החברים מהבית הודיעו על קבלת שבת מסורתית בברנרד. מצאתי גאולה במבואה החדשה שנפתחה במקום.
נתחיל מהסוף. המקום, שלפני כשנתיים וחצי היווה תחליף מעולה לשוק הפשפשים, כבר אינו כזה. הוא הרבה מעבר. הברנרד יודע לספק את האינטימיות המתבקשת בין שיחת חברים, ועם הזמן הוא למד גם לספק את בולמוס הצריכה של הבליינים המקומיים. הוא הפך למקום שאפשר להתחיל לבלות בו כבר בשעות הבוקר עם לימונענע גרוס עם עראק ומשחק שש בש על הספסל בכניסה, ובמקביל מאפשר לגמור את היום עם בירה סקנדינבית, סנדוויץ' ראוי וסוטול שישלח את כולנו להתחבק עם שוטף הכלים. איך עושים את זה?
זה מתחיל בתור הממתינים. אותו אחד שמורכב מעשרות קליקות בטווחי גילאים משתנים: ילד בן 18 יכול לפלרטט עם המלש"בית עליה פנטז במשך 12 שנות הלימוד, חבר'ה בני 25 משלימים פערים עם קבוצות מקבילות בעיר, אותם לא ראו כבר כמה שנים טובות, ומפגשי פרלמנט של הפנסיונרים מגן העיר מתגלגלים לאפטר של בירה תחת המתנה לשולחן. שם, נוצרת תרבות השיח הכל כך אופיינית למקום. עשן וקולות של צחוק מלווים במספר רב של לחיצות ידיים שלא היה מבייש שום דיל לסגירת הממשלה שתבוא עלינו לטובה. או משהו כזה.
התכנסנו במבואה החדשה שנפתחה במקום. בר קוקטיילים שנראה כאילו שנשלח אלינו היישר מרחוב דיזינגוף בתל אביב, והורכב בתוך חנות הירקות המיתולוגית שהייתה כאן עד לפני חודשיים, סופח לאחרונה אל מרחב הבילוי. דפוס החשיבה של בעלי הברים מת"א, מהגר עכשיו למקומות אחרים, הבירה הפשוטה והאדממה כבר לא מספקים אף אחד. בלייני ישראל דורשים חוויה ורסטילית שמחזיקה בתוכה מגוון תכנים, ממש כמו בבית רומנו, בהרצל 16 ובג'ימי הו - כולם מרחבי בילוי שמציעים מספר סוגים שונים של בילויים באותו המתחם. הלילה נהיה ארוך יותר ואנחנו בעקבותיו. גם בראשון לציון. חוץ מבר קוקטיילים שמעוצב טוב, ישנם גם קירות כהים לצד תאורה חמימה וספות בצבע תורכיז על הספקטרום הירקרק שמצליחות להעלות לנו חיוך רחב.
שילוב של טקילה, ג'ין, קיווי, אננס, לימון, פיסטוק, סלרי ביטרס, מיץ תפוחים, סברס ואגס, קיווי ותות מיובש רק נשמע כמו המתכון הסודי לויניגרט של גורדון רמזי. בפועל, מדובר בקוקטייל חמצמץ שמצליח לשלוח אותנו לאחד החופים של גואה בדיוק כמו שהתחייבו בתפריט. כמו כן, גם מיקס של וויסקי, סאות'רן קומפורט, מיץ תפוחים טרי, לימון, פקאן וחמאת בוטנים מצליח להפוך לשלוק מרענן.
מרחב בילוי החבוי במתחם אבסטרקטי לחלוטין, האפשרות לישיבה על קוקטייל בכפכפים, הסאונד שמסרב להתיישר עם קו מוזיקלי ברור ונמתח בין פולו אנד פאן לעופר לוי, האקסית ממול, והבוס שצץ ובחר להפתיע ב"שלום" - כולם יוצרים יחדיו תחושה שהכל קורה כאן. בדיוק על הכיסא שאתם יושבים. פה נפגשים, פה מדברים, פה שותים, פה אוכלים, פה מעשנים ופה מצאנו את שחיפשנו. הווייב הקליל מצליח לטשטש אותנו בחוכמה בתוך ערימת ניגודים שמתחברים לשלם ונכון. מדובר בטריפ חוויתי חיובי במיוחד.
סיימנו בבר ויצאנו החוצה. דיברנו עם זה ופלירטטנו עם זאת, בלבלנו את המוח ושתינו כמו שצריך. במשך שעתיים ישבתי במקום אבל עדיין הרגשתי בתנועה, הרגשתי שעשיתי עם הצהריים האלה משהו. לחצתי ידיים בקצב של רב מקובל וחיבקתי אנשים כמו אחרון המאמינים של אושו. הרגשתי בבית ורציתי לתלות על המצח שלט סאחי של "כאן גרים בכיף רועי וסנדוויץ' חזיזה המכשפה". הרגשתי שמילאתי את המצברים. ואת ההרגשה הזו, חיי הלילה של העיר הגדולה טרם למדו איך לספק. הברנרד עושה זאת בגדול ועוד מספיק על הדרך להמציא את עצמו מחדש. שמחנו מאוד.