כשכתבנו אמש, שצריך לצאת ולהפגין בכיכר ניסינו לדמיין את עוצמת המחאה, שספק אם הצליחה להתגבש ככה מאז "תנו צ'אנס לטראנס" המיתולוגית. בשום תסריט לא הצלחנו לדמיין שיביאו עשרות שוטרים במיוחד בשבילנו, שסוסים שחורים ימנעו כניסת מפגינים למזרקה, שסניף קפה לנדוור יהפוך מתמצית הסאחיות הטמונה בארוחות בוקר לחמ"ל מבצעי ממנו מיתמרת עננת עשן. אבל כן זיהינו הזדמנות.
ביטול פסטיבל ה"דוף" היה הקש ששבר את גב הסצנה ורגע לפני שהיא הובהלה לבית החולים היא הצליחה לעמוד על הרגליים ולצעוק חזק את מה שיש לה להגיד. אתמול, היא הבינה סוף סוף שהגיעה העת שלה להלחם על קיומה.
ההתכנסות הראשונית קרתה באחד מבתי הקפה באזור. שם, תחת שרתים מאובטחים הצליחו מספר דמויות מפתח להניע עשרות בליינים זועמים לכיוון הכיכר. את כעסם הם הביעו באמצעות הפרחת בועות סבון ענקיות שהחלו להתעופף באוויר לרקע מוזיקת טראנס שהושמעה מתוך רמקול קטן ומאולתר. השוטרים האמינו שכשהשמש תרד ההפגנה המאולתרת הזאת תתפזר ללא צורך בהתערבות כוחנית. אבל הם טעו.
קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק בערו. החבורה הקטנה שהתקבצה ברחבת העירייה החלה להגדיל את שורותיה יחד עם הגעתם של מפגינים נוספים שנהרו מכל קצוות הארץ בשביל לזעוק את שעל ליבם. אליהם, הצטרפו עוברי אורח שמצאו הזדמנות לרקוד ולהריע רגע לפני קבלת השבת. בחצאי משפטים וחיוכי ענק, הסבירו המוחים לכל המתעניינים על פעילותם. ומה הם רוצים? לרקוד. הם רוצים הכרה בתרבות שלהם, שהפכה לתעשייה מוזיקלית שבזכותה הפכה מדינת ישראל למוקד משיכה תיירותי, הסברתי וכלכלי. היום, הם מקבלים בעיקר יריקה לפרצוף.
ההפגנה החלה לגדול והאווירה גרמה למספר מוחים לקפוץ למזרקה. הקומץ כבר הפך למאות. כשהתקרבו לאלפים, המוחים החלו לחסום את צומת הרחובות קפלן - אבן גבירול. הם נשבעו ש"לא נפסיק לרקוד", קראו לחופש ואהבת חינם, ונענו ביס"מניקים שרצו להתאפק אך שחררו לכמה מפגינים חבטות משמעותיות. ההפגנה הקטנה והלבבית הפכה להפגנת ענק שכללה מספר היתקלויות אלימות בין שוטרים למפגינים ובין מפגינים לשוטרים.
מבחינת המשטרה, זה היה קרב לא הוגן. קשה להילחם באנשים שעומדים מולך ומשדרים בשידור חי הכל בפייסבוק. קשה להיראות קשוח ורציני כשמולך מפריחים בועות סבון באוויר וצועקים "די לאלימות" או "רק רוצים לרקוד". המשטרה ידעה שלא משנה מה תעשה – היא כנראה לא תצא מזה טוב. אולי בגלל זה, חוץ ממקרי הקיצון שבטח עוד נשמע עליהם בהמשך, היא הייתה מאופקת.
הקריאה לצאת מהבתים סוף סוף משכה החוצה את המאוכזבים הזועמים. הקריאה הובילה אלפים נוספים לשאול מתי הפעם הבאה וגרמה לאתרי החדשות לסקר את פעילות הסצנה שנלחמת שנים ארוכות על תשומת הלב התקשורתית שהייתה חסומה בשבילה.
האירוע האחרון היווה זריקת התעוררות עבור תרבות הטראנס המקומית אותה הגיעו לחבק אין ספור אמנים, מפיקים ובליינים המזוהים עם הסצנה בפרט ועם שלל הגוונים המוזיקליים אותה מציעה סצנת הלילה בכלל. ההפגנה האלטרנטיבית הזו היא יריית הפתיחה לסבב מהלכים אותה ראשי המערכת חייבים לדחוף: חיבור בין המפיקים למען קידום האינטרסים המשותפים, גיוס תומכים מבית ומחוצה לו, קידום השיח בין המדינה לסצנה, שבירת סטיגמות ושינוי הדעת הציבורית, ואם כל אלה יעשו – יהיה ניתן גם לשנות את מדיניות שיטור היתר ורישוי העסקים.
קצב ההתרחשויות המהיר הוביל אמש להזדמנות קטנה לשינוי שטרם נראתה פה ב-21 שנים האחרונות, מאז הפגנת הענק "תנו צ'אנס לטראנס". זו הזדמנות באמת קטנה שקרתה עקב ניצחון גדול במערכה ענקית אותה חייבים לנהל כמו שצריך. עכשיו, מתחיל המבחן האמיתי. יחי החופש והטראנס.
