אורן ישולה הוא מאנשי הלילה הבולטים של העשור האחרון. בשנתיים האחרונות הוא מחלק את פעילותו בין חברת ההפקות "The Tripping" ובין "OTH", חברה המופקדת על הקמתם ותפעולם של הברים והקלאבים של רשת מלונות בראון בארץ ובעולם. עכשיו, הכל נעצר. האיש שתכנן להרים פסטיבלים שידברו עליהם שנים ארוכות וברים על גגות העולם הגדול, נאלץ כמו כולנו לעצור הכל כדי להבין איזה עולם נגלה פה ביום שאחרי.
"גדלתי ברמת גן ולמדתי בתיכון בליך, שם בגיל 15 קיבלתי הצצה ראשונה לעולם הפקות האירועים. אחד השמיניסטים החליט שהוא רוצה להרים אירוע לשכבת הגיל שלי, הוא הציע לי ליחצ"ן והסכמתי. העפתי את כל חבילת ההזמנות תוך שבוע והצלחתי להביא לאירוע הזה 500 איש. להגיע לתיכון חדש זאת נקודה שמעלה אצל כל מתבגר מעט חששות והמסיבה הזו הצליחה לעשות לי שני דברים: למצב אותי כדמות מרכזית בשכבת הגילאים שלי וגם לנפח לי את הארנק ב-400 שקלים שהגיעו ב-20 שטרות של 20. קלטתי כמה קל זה בשבילי, פשוט סיפרתי סיפור מסוים על אירוע ולמשוך אליו אנשים. זה עשה לי טוב, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
ישולה מחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים ומצליח לעשות את זה בגדול – בגיל 18 הוא הופך ליחצ"ן הצעיר ביותר אי פעם בעבד במועדון "פאצ'ה" המיתולוגי, מתגלגל למקביל החורפי "קו – מילניום" ומשתלב בהמשך בצוות היחצ"נים של מועדון הדום של חיים פנחס. לצד שותפים מוכרים כמו אושרי כהן ואיתי תורג'מן הוא מחליט בגיל 26 לפתוח את המקום הראשון שלו, מועדון הדיזינגוף, ומשם נדמה שהוא כבר על המסלול הנכון בדרך להצלחה עם מקומות כמו ה-"יאיא" וה-"אריא" שהפך לאחד ממוקדי הבילוי המשמעותיים של העיר בעשור האחרון.
הקורונה הוא המשבר הגדול ביותר שידעה תרבות חיי הלילה אי פעם, אבל מלחמת הקיום לא התחילה לפני חודשיים. נדמה כי במדינת ישראל מדובר בחלק בלתי נפרד מהסיפור שלה מאז ומעולם. תוכל להסביר את זה?
"ההרגשה הזאת שסצנת הלילה עומדת על סטטוס הישרדותי מתעוררת אצל כל צעיר, שמחליט לעשות את המעבר משכיר בעולם הלילה לבעל עסק בעולם הלילה. כשהייתי יחצ"ן הייתי נאיבי, כששמתי כסף על הפרויקט הראשון התחלתי להבין את המשמעויות של להיות אחראי על ניהול צוותים, איך זה מרגיש להתמודד מול ספקים או מול גופים גדולים כמו משטרה ועירייה ואיך אפשר להחזיק בחיים עסק בימים של מבצע צבאי. כשפתחתי את המקום הראשון זה הרגיש דרמטי, כשנכנסתי ל-'אריא' כבר הייתי מנוסה יותר".
גם לאחר שנה שאתה כבר לא שם זה נחשב למקום המזוהה איתך יותר מכל. למה?
"נכנסתי לשם אחרי שהוא היה פעיל במשך שנתיים. זה היה עסק מצוין, מקצועי, כזה שיודע לתת מענה על מגוון הצרכים שהבליין מחפש – מהסעדה ברמה גבוהה, דרך מוזיקה טובה ועד הריגוש האפלולי שנמצא בקומה התחתונה. מה שהפך אותו בזמנו למקום הבילוי הטוב ביותר שהיה בתל אביב הוא חווית הבילוי החדשה שעמדה בסימן "All in One": אין יותר לקפוץ מהבר למועדון ומשם למאנצ' ואז לאפטר- הכל קורה במקום אחד. היו מקומות נוספים שעשו את זה לפני כמו מסעדת רפאל שהקימה את החמארה, אבל האריא הצליח למקסם את זה. עוד מלפני שנכנסתי לשם המקום היה מוכר לסצנה התל אביבית ולקהילת הפודיז של ישראל, אבל מה שאני וחברים שלי הצלחנו לעשות כשנכנסנו זה להפוך אותו לנחשק יותר, ולהפיץ את הנשמה של מאשה ואורן (הקנין) שכבר הייתה קיימת".
איך מייצרים את הנשמה הזאת?
"אחד הדברים הכי מזוהים של המקום היה הערבים בהם הדיג'יי ג'ניה טרסול היה מנגן שם. ותראה, ג'ניה היה דיג'יי מצליח גם לפני שהוא הגיע לאריא, והאריא היה מקום מצליח גם לפני ששימש במה לג'ניה. החיבור בין השניים הרים את שניהם באותה מידה. זאת רק דוגמה אחת לדבר הזה שמרגיש שיש למקום נשמה, אי אפשר לייצר כזאת, זה פשוט חיבור של כמה מרכיבים".
לאחר 4 שנים של פעילות ממושכת ודווקא כשנדמה שישולה נמצא בשיא הגשמתו ומצא את מקומו, הוא מתבדה. טלפון אחד מחבר קרוב שינה את דרכו המקצועית ופתח לו את הדרך לעולם חדש. היה זה ניר ויצמן, בעלי רשת המלונות "בראון" שהציע לו בצהריים בהיר אחד לבוא ולראות את בית המגדלור, הנכס חדש של קבוצת המלונאות. בקומה ה-18 של בן יהודה 1 בת"א, עמד ויצמן לרקע נוף של 360 מעלות שכולל גורדי שחקים וים פתוח עם הצעה שאי אפשר לסרב לה – להקים את המגה בר החזק ביותר בעיר. הוא נענה בחיוב. תחילה עם הקבוצה של האריא ובהמשך לבדו.
הדד ליין עמד על שנה- אחרי 3 חודשים אנשים כבר החלו לקבל הזמנות למקום החדש, "הייקו", שהופך תוך שנה לרוף טופ הבולט בעיר. העובדה הזאת מביאה את ישולה לעזוב את האריא לאחר חצי שנה לטובת התפתחות משותפת עם רשת בראון. יחדיו, מקימים הצדדים את OTH, חברת בת של בראון שתפקידה להקים ולתפעל את מרכזי הבילוי השונים של המלונות בארץ ובעולם, בין היתר ביוון, גרמניה, קרואטיה ובקומה ה-14 של מלון BOBO ברחוב יבנה בתל אביב תחת השם, אותו אנחנו חושפים לראשונה, מלי מלו. מקום החדש שעתיד לסחוף את טעם הבליינים בניצוחו של השף מאיר אדוני שהיה אמור להתחיל לתקלט על המטבח כבר בחודש שעבר. בינתיים? הכל בהקפאה.
"הכל בהולד כרגע, אני מניח שמתוך כלל הפרויקטים יהיו כאלה שגם ירדו מהפרק. לצערי לא כל מה שהיה נראה כלכלי לפני הקורונה יהיה כלכלי ביום שאחרי".
כשהכל ייגמר, אנחנו נגלה פה תרבות בילוי חדשה?
"זאת שאלת השאלות. יש הרבה ספקולציות, באופן אישי אני מאמין שהוייב הכללי של הנהנתנות, הבזבוז, של ה"לחיות כאן ועכשיו", שאני מודה גם אני הייתי חלק מהבעיה הזאת זה משהו שישתנה. הכל יהיה מחושב יותר. בנוסף, כל מה שקשור להיגיינה ומרחב אישי יקבל תשומת לב גבוהה יותר. אני יכול להגיד לך באופן חד משמעי שיש לא מעט עסקים שלא ישרדו פה ולא רק בגלל הקשיים, אלא גם בגלל התפיסה החברתית שתשתנה. לא כולם ימהרו לרקוד אחד על השני וזה המודל העסקי המרכזי של תרבות הלילה, הצפיפות היא חלק בלתי נפרד ממנה וכשאנשים יחפשו את ההפך, נמצא עסקים שלא יכולים להתבסס כלכלית על רבע מכמות המבלים המוכרת לה. גם שידורי הלייב שאנחנו נחשפים אליהם בלי הפסקה עכשיו יעברו אבולוציה מסוימת ובסופו של דבר ישתלבו כסייבר פאנק בהפקות השונות. אני יכול להגיד לך שכבר היום The Tripping עובדת על שיתוף פעולה עם חברה בשם Screenz כדי לייצר משהו כזה, שיתגבר על בעיות השידור הקיימות היום. בסוף נמצא פתרון הולם שיביא את עולם הבילוי למקום שנראה לנו היום כמעט עתידני".
השאלה היא האם יהיה מי שיצרוך אותה ביום שאחרי. הרישום לביטוח לאומי לא עוזר לאנשים לסגור את החודש, צעירים רבים עוזבים את הבית וחוזרים להורים.
"אני מאמין שבחודש הראשון תהיה התפוצצות ואנשים ירצו פשוט לצאת ולפרוק את כל הזמן הזה שהם היו תקועים בבית. אחרי זה, אני די בטוח שמחירי האלכוהול לא יוכלו להישאר כמו שהם. אני מודע לביקורת אבל הציבור חייב לדעת שאף אחד לא מתעשר מזה. השכירות, שכר העובדים, חשבונות החשמל, המים, הביטוח, ספקים ואין ספור הוצאות שונות שצצות פשוט מגולמים בשתייה. כדי שמחירי האלכוהול ירדו, כל הוצאות השרשרת צריכים לרדת, זה חייב לבוא בהתאמה".
יש כאן קצת התנגשות, כי הרמה בחיי הלילה עלתה - הבמות מפוארות יותר, הסאונד טוב יותר, הכל הופך להיות יותר גרנדיוזי והמחיר בהתאם, לא?
"אני יכול להגיד לך מהזווית של The Tripping שכשהתחלנו לפני 4 שנים, אני וחברי ושותפי אורן הקנין (ובהמשך הצטרפו שותפים חדשים, Live Nation Israel), גם אז לא התפשרנו על כלום אבל זה היה אינטימי יותר. בשנים האחרונות עולם הקלאבינג פשוט יצא החוצה ואיתו אלפי האנשים. לראות את בלאק קופי מרטיט לאלפי אנשים את הלב בהופעה מתוך שמש מכנית ענקית מלאה בתאורה ותלוייה על מנוף בגובה רב, או לראות את בודזין מופיע בפארק הירקון מתחת לכדור דיסקו ענק זה פשוט לא דומה לשום דבר אחר. לפני שנה וחצי חברנו לקבוצת בלוסטון האדירה והצלחנו לקחת את הדבר הגדול הזה לקצה. העולם של הפסטיבלים היה הראשון להיסגר ויהיה האחרון להיפתח. אני מאמין שביום שהוא יחזור, נצליח למצוא את המשוואה הנכונה שתצליח לקחת את כל הנקודות בחשבון למען הבליין ולמען סצנת הלילה כאחד, אבל זה לא מתחיל ונגמר בנו – המדינה חייבת לעזור".
מה אתה מצפה ממנה?
"שתבין שהלילה הוא מנוע כלכלי ובעיקר תרבותי ותיירותי בשבילה. לפסטיבל האחרון שהרמנו במצדה הגיעו למעלה מ-15,000 איש. 12% מהם היו תיירים שהגיעו במיוחד כדי לחגוג פה".
יש לך קריאה אישית שתרצה להעביר מכאן?
"אשמח לפנות מפה לשר האוצר ולמסור לו בקשה – תשחררו את המענקים, אנשים נחנקים פה. עולם הלילה נבלע בשיח הציבורי והוא יפתח את שעריו אפילו אחרי עולם המסעדנות שמצליח עוד איכשהו להישען על משלוחים וטייק אווי. לנו, אין פתרון ביניים. חייבים התערבות ממשלתית למען הציבור הזה ולמען שלומה התרבותי והתיירותי של מדינת ישראל".
בדיעבד, אם הייתה לך הזדמנות לתפוס את אותו מתבגר מבית הספר "בליך" ולהגיד לו לבחור בעבודה אחרת שלא דורשת מלחמת קיום מתמשכת, היית בוחר להגיד לו את זה?
"אני מאמין שהלילה או שזורם לך בדם או שלא. אני לא חושב שיש כאן עניין של בחירה. אני נולדתי כדי לעשות לילה, למרות הקשיים גם מגפה עולמית לא תשכנע אותי אחרת ואני מברך על כך".