בואו נודה על האמת: מערכות הבחירות בישראל מרגישות בעשור האחרון קצת כמו היורו בכדורגל - משחקים בערך 90 יום - ובסוף ביבי מנצח. כן, יש סדרי עולם שלא ישתנו. חלקנו מברכים עליהם ורוקדים על דם המפסידים, וחלקנו כבר הספיק לשלוף בהתנשאות מהבוידעם את "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" של שלום חנוך.
כולנו סוג של בוטים. אימפולסיביים, מנותקים מהלך הרוח ברחוב, ובעיקר לא מסוגלים לסתום את הפה ולקבל את העובדה שאנחנו עוד חשבון פיקטיבי בתוך המציאות הקיימת. והצעירים שבינינו? רק רוצים להקל על הכאב. אז בשלישי הלכנו לים למרות שעדיין חורף, טיילנו בקניון למרות שהמשלוח מעלי אקספרס כבר בדרך והדלקנו פייסל לעילוי נשמת מפלגתו של פייגלין. למרות זאת, אין מה להתבאס - אם נחזור אחורה כמה שעות לפני שמדינת ישראל הספיקה לפצל את עצמה שוב לימין ושמאל - זה היה נראה כאילו כולנו מקשה אחת שמחה שרק רוצה לחיות כאן ביחד. בואו רק נוציא מהמשוואה, כהרגלנו, חרדים קיצוניים, שמאלנים רדיקלים, טבעוניים מתריסים, אוהדי הפועל, אשכנזים, ערבים, ג'ינג'ים, גרביים עד הברך, ערסים, גייז, מעריצות של סורייה ופארוק, את דודו פארוק, ואנשים שנשבעים שהג'ול גרם להם להפסיק לעשן - עם ישראל חי, וביום שני הוא יצא לחגוג. אז היינו שם.
התחלנו במסיבה לפתיחת עונת הקיץ של ההילטון ביי שהייתה מוצלחת במיוחד; מלצרים מחוייכים חילקו לאורחים מנות סביצ'ה אישיות על רקע שקיעה מדהימה (עד פלילית ברמת צוללות) אשר ליוותה את הסט המצוין של נוריאלי, וקאבר בלתי נשכח ל-Journey של מארק אליהו באדיבות להקת לרוז שהרגיש כמו ניצחון. הסלבס נהרו למאורע לרגל קריאתו של הבעלים רונן מיילי - לא היה זכר לאוטובוסים - רק לקורקינטים ממונעים וגלשנים.
בערב המשכנו לחגיגות יום ההולדת השביעי לג'ימי הו שנערכו ברידינג 3 בנמל תל אביב. אחוזי הצבעה גבוהים נרשמו מאחורי הבר אותו פקדו מאות מתפקדים. רקדנו כמו ביצי העין במחבת של ביבי, חגגנו כמו איתן כבל על כשלונו של אבי גבאי ונהנינו כמו פייגלין בסרטון כפות הרגליים – היה מענג והתקשינו להוריד את החיוך. כמו כן, רד אקסס שברו את אחוז החסימה וקיבלו את המנדט מקהל הבוחרים להכתיב להם את הסאונד. סאונד נהדר, מסיבה מצוינת.
תחת תחושה הרמונית ומאוחדת בין כלל המבלים, סיימנו את היום הזה בתחושה טובה. היינו שיכורים ומאושרים. בשביל לספוג את האלכוהול, הוחלט על הרכבת ממשלת אחדות בין חריף וסמבוסק בולגרית באבולעפיה בנמל.
תודו אבל שהכי כיף היה בכלל ביום שני. משהו באוויר הרגיש כמו חמישי שהקדים את זמנו - וזאת רק למען עם ישראל שצמא לאלכוהול ולמימוש זכות הבחירה ביום שאחרי. משם, הכל כבר הסתבך. הסטטוסים בפייסבוק גרמו לנו לכאב ראש שהרגיש כמו הנגאובר, השנאה בין המחנות השונים גרמה לנו פשוט לרצות להקיא. ביום שלישי ישבתי עם השותף משני בערב מתחת לבית באחד הברים השכונתיים, הקרינו שם את תוצאות המדגם. המשפט "זה פינוק מאיתנו" ליווה שני צ'ייסרים של עראק על חשבון הבית. היינו גמורים. "אם כבר ביבי, אז לפחות שיהיה בכיף עם איזה דרינק" ענה לנו המלצר, הרמנו לחיים - לא יודע למה. אולי זו השלמה עם המציאות, אולי סתם אי נעימות, לא החלטתי.
חזרתי הביתה, נזרקתי על המיטה וביקשתי מאלוהים רק דבר אחד: שאמצא את ניירות הגלגול. אה! וגם אחרי הבחירות המעיקות האלה כדאי שנזכור שכולנו על אותה הסירה וצריך לחזור לדבר, לשתות, לרקוד ולהתמרמר על קובי מרימי כולנו ביחד, מבלי להתעכב על הפרטים הכל כך לא חשובים כמו דעה פוליטיות, מוצא, העדפה מינית או מעמד חברתי שמצליחים לגרום לנו לפספס אחד את השני. כי שוב, בסוף, אנחנו כאן ביחד. בחירות זה חשוב, אבל אהבת החינם קצת יותר.
