אחרי שלושה ימים אינטנסיביים של מסיבות המוניות, המון אלכוהול ומפגש עם אלפי אנשים מסכנים שנשדדו בחנויות התחפושות (חלק אפילו חויבו להסתובב עם מסיכה של בית הנייר), נזרקתי על הספה בסלון. רגע לפני שנרדמתי בחסות החשיכה כשאור הטלוויזיה מלטף את פרצופי, הופיע ראש הממשלה בנימין נתניהו באולפן החדשות. לאחר כמה דקות בהן שאלתי את עצמי "האם יש סיכוי שהכוס שלי בילתה לבד בזמן כזה או אחר? האם כרגע אני חווה שינוי במצב התודעה?", נרגעתי. שטפתי פנים והתיישבתי לצפות בראיון.
לא הצלחתי להקשיב לביבי. בין כל השאלות על שחיתות, תביעות, ויריבים פוליטיים, עלו לי רק שתי שאלות שהתגלגלו במוחי באותם רגעים: "ראש הממשלה, האם תסכים להכיר בתרבות הלילה המקומית כמנוע כלכלי, תיירותי, ויחצ"ני הכרחי עבור מדינת ישראל?", וכמובן: "אני חייב שאכטה כדי להתאפס, לאן נעלמו לי הניירות?".
פורים האחרון לא היה עוד חג - בעיני הוא היה חג של ניצחון; מאות אלפי החוגגים שיצאו לרחובות ולרחבות, התרכזו במהות הבילוי וניסו לשכוח את כל הקשיים שהמדינה מערימה עליהם כבליינים. צריכים תזכורת? בבקשה: הפקת פורים המרכזית בכיכר המדינה בוטלה תחת טענה שנעה (לכאורה) בין "מספר המשתתפים רב מדי" לבין תעדוף תקציבי של עיריית ת"א עבור האירוויזיון, פסטיבל ה"שושן" מבית הפקת "אינדינגב" בוטל גם הוא בשל דרישות בלתי אפשריות של משטרת ישראל, ופסטיבל ה"יוניטי" בוטל גם כן (בפעם השנייה) לאחר "מידע מודיעיני בנוגע לפעילות עבריינית". וכן, כבר כתבנו כאן בעבר מה אנחנו חושבים על זה.
לכל אלו תוסיפו פסטיבלים נוספים שבוטלו לאחרונה כמו ה"מידברן" שלא קיבל מצה"ל את האישור להשתמש בשטח (למרות האישור העקרוני של משרד הביטחון); פסטיבלים שנאלצו לשנות את מועד קיומם דוגמת ה"דוף" (המתקיים כבר 15 שנה בחג הפסח ונאלץ להידחות לחג השבועות בעקבות הגבלות מנהלתיות); ותנאים תמוהים לקיום מסיבות דוגמת הפקת "גרוב אטאק" האחרונה בה רשויות אכיפת החוק אסרו על הכנסת כל נוזל כזה או אחר לשטח המסיבה כולל מים בכל כלי נתון. אבל האבסורד הוא ממש לא המנצח בסיפור הזה - בלייני ישראל הכריעו והצביעו ברגליים. ואנחנו עקבנו.
אחרי שהתארגנתי על כמה חולצות פרחוניות ואיזה כובע מחולטר ברוח היפר-ברנרית משהו, יצאתי בערב רביעי מהבית. המיקום? דרום תל אביב. השכנים? נרקומנים מרחוב צ'לנוב. הם בטוחים שקיבלו את מנת חייהם. על פניהם מרחפים באופניים חשמליים שני עובדים זרים עטופים בגלימה, עפים באיחור למשמרת של שטיפת הכלים, כשבמקביל חוצות את הכביש "אחיות סקסיות" איתן הנרקומנים יוצרים קשר עין בתקווה למצוא מזרק חדש.
ההליכה לכיוון בר "התדר" הניבה גם היא עוד חלק מתמונת המצב המתגבשת: קבוצת חברים מחופשים לפרפרים מתנגשים כלהקת חומייני בדלתות הקלאבים הסגורים בפניהם בעקבות תפוסה מלאה, מאות תיירים בפאות הצטרפו למסורת היהודית, הישראלי המכוער הופך מסביר פנים מאופרות, הפיצוציות מלאות, הברים מפורקים, הכל עובד ודופק בצורה נפלאה חוץ מכמה נהגי גט טקסי שהעדיפו לכבות את המונה ולדפוק את כולנו במחיר.
לאחר חצי שעה של ישיבה חברית בבר, אני פורש לטובת ישיבת חברים מתחרה המתקיימת ב"בית רומנו", רק כמה קומות למעלה. שם, אני מתענג על "פסטה כואבת מפלפל שחור ממדגסקר" בין נסיכים ונסיכות שהגיעו לאזור הסוער מממלכת הצפון. צפון העיר. כשיסיימו לאכול, ירקדו כולם יחדיו לרקע סט מצוין של הדיג'יי יואב סער.
החברים ואני מצאנו באירוע הזה מיקרוקוסמוס שנועד לבדוק "האם בהנאה כולם שווים?". התשובה היא כן. בין אם האובייקטים מגיעים מדרום, מצפון או מנרניה – בחג הזה על כולם להיות מאושרים. לפחות עד לא ידע. זה מה שקורה במפת הבילויים של ישראל נכון לרגע זה כשיום חמישי סיפק את ההוכחה החותכת לכך: אלפי בליינים שטפו את פארק הירקון. 3 במות שונות הוקמו עבור סוללת אמנים ארוכה אותה הטיסה עבורנו הפקת ה"לונאר". לייב סט מלווה בגיטרה של "מונולינק" בבמה הקטנה הרגיש כמשב רוח מרעננת באגף הטכנואידי המוכר לנו, וסט סגירה בועט של סוואן ואט (שלא נכנע ללחץ של ארגוני ה-BDS להימנע מהגעתו לכאן) הצליח לנעול את הפסטיבל בהצלחה ולפתוח מיד אחריו את דלתות הקלאבים השונים בו המשיכו לנגן אמנים תחת השם של אותה הפקה. חגיגות המבלים במועדונים כמו הבלוק, הג'ימי הו והברקפסט נמשכו עד אור הבוקר ונחתמו בהצלחה יתרה.
את יום שישי פתחתי בהנגאובר רציני כשהבית הפוך מבקבוקי אלכוהול גמורים וחברים שהלכו לישון בכל פינה פנויה בדירה. בעוד אני מערבב את הקפה ומדליק את הסיגריה הראשונה של היום, הספיקו להירשם מספר ויכוחים: מסיבת חברים סגורה או מסיבה המונית נוספת, האם היוטיוב צריך לנגן עכשיו בלאק קופי או מושיקו מור פינת עדן בקשי, והאם מעדן מילקי ישרוד כאן 40 שנים נוספות? הייתי אדיש לסיטואציה התלושה הזאת. הכל הרגיש לי כל כך קטן ליד התמונות שהחלו להתגלגל אליי לנייד: שלט "יחי הטראנס והחופש" מהפקת מוקשה, ותפאורה מושקעת שתיתלה באחד ממתחמי הבילוי של תל אביב במקום בפסטיבל ה"יוניטי" שבוטל. זה ריגש אותי, מודה. הבליינים של ה"מוקשה" הבינו את הלך הרוח הבירוקרטי, ספק רודף, של המדינה כנגד הסצנה האהובה עליהם, בעוד מפיק פסטיבל ה"יוניטי", רמי שמואל, לא היה מוכן לוותר ונלחם כדי לתת לקהל שלו את מבוקשו, אמנם תחת שם אחר ולוקיישן שונה, אבל העיקר לתת ברוח "את המוזיקה אי אפשר להפסיק". בדיעבד, הוא הפיק מסיבה של החיים.
לאחר ביקור קצרצר במסיבת גג של עוד ידידה, יצאנו להסתובב ברחובות של שישי בצהריים. הכל היה שמח ופקוק, צעדנו בין עשרות פיראטיים, מאות אינדיאנים, ונחילים שלמים של פרדי מרקורי שספק ודמם היה טהור, אבל למי אכפת מהם. המשטרה עסוקה רק בלהפיל מסיבות בשביל תואר "הניצחון".
ולמרות הקשיים הבלתי פוסקים שהערימו רשויות האכיפה על הפסטיבלים השונים, (דבר שהוביל לאין ספור תלונות בדפי הפייסבוק מצד המבלים כנגד המפיקים), היו כמה שהצליחו לקיים את האירוע (אם כי במתכונת מצומצמת יותר). החלטנו לנסוע לאחת כזאת, הגענו ל"גרוב אטאק". מה אני אגיד לכם? נוף פראי, סאונד מעולה, נאום קצר של אחד המפיקים שהודה לכולם על הנכונות לבלות למרות כל ההגבלות, הצעת נישואין על הבמה בה החתן לעתיד סיפר שפגש את אשתו באותו פסטיבל שנה לפני שנה בדיוק, ודיג'יי בליס אחד שסיפק סט בלתי נשכח. ולחתימה? אלפי בליינים זועקים לשמיים את פזמון הטראק "We Come In Peace" של רייזינג דאסט, רגע גדול בעל משמעות איתו יכול כל בליין בישראל להזדהות.
פניה של סצנת הלילה לשלום. אין בה רדיפה אחר סמים, אלימות או כל דבר שנועד לפגוע במישהו אחר. יש לה מגרעות, יש לה פספוסים, אבל בסוף? היא תרבות אמיתית שעוסקת במוזיקה ועוסקת באנשים. הפורים הזה לא עומד בסימן טכנואידי, טראנסיסטי, ולמרות אין ספור תחפושות לעוסות וצפויות, הוא גם לא ייחקק כחג מיינסטרימי באופן מיוחד. זה היה חג של ניצחון: חג בו הבליינים יצאו מהבית למרות ביטול והגבלות אין ספור אירועים, חג שבו מפיקים הצליחו לנצח את המערכת, חג שבו ראש הממשלה הגיע לאולפן חדשות 12 כדי לענות על שאלות. ואני? נותרתי רק עם שאלה אחת (כי את ניירות הגלגול כבר מצאתי): האם לא הגיע הזמן שהמדינה תפסיק להילחם ותשכיל לאמץ את חיי הלילה המטורפים שקורים כאן?