לאחר שהחליטו והכריזו ביום ראשון בעלי הברים של רחוב דיזנגוף כי ביום שלישי יפתחו את הברים, כאקט מחאתי כנגד התעלמות הממשלה ממצבם ההולך ומחמיר, הודיעה הממשלה בבוקר שלישי (במקרה או שלא) כי המסעדות, הברים והמועדונים ייפתחו כבר ברביעי הקרוב (27 במאי). ההודעה הייתה משמחת אבל גרמה לבלבול, לחץ וחילוקי דעות בין בעלי הברים שהתקשו להחליט ביניהם- האם הם חוזרים בהם מההחלטה לפתוח את מרחבי הבילוי למרות האיסור, או שהם הולכים על כל הקופה ומרימים את העיר על הרגליים תחת אמירה ברורה: האנשים שגורלם הופקד בידי המדינה ששכחה אותם, מתכוונים להזכיר לה שאין להם זמן לחכות ושיש להם משפחות לפרנס.
בסוף, מרביתם נותרו סגורים. אבל אי אפשר שלא לכבד גם את ההחלטה שלהם. פתיחת עסקים בתקופה זו כנגד החוק מניבה סיכון שמתחיל ב-5,000 שקל קנס, ויכול להיגמר בתחנת המשטרה. במיוחד כשבעוד שבוע אמורים לאפשר את פתיחתם של מרכזי הבילוי, הרוב המוחץ הרגיש כי לא מדובר ביוזמה העסקית הנכונה של התקופה ושווה להם להתאזר בסבלנות.
מצד אלו שהחליטו להמר בגדול וכן לפתוח, הימנעותם של חברי ועד הברים של דיזינגוף מלהתחיל את פעילותם באופן גורף כגוש בילויים מאוחד, הצליח לעמעם את אופי האקט המחאתי ומנע את סחף הבליינים שכבר החלו להיאסף סביב הכיכר. זה לא השפיע עליהם. מבחינתם, עצם הפתיחה היא ההישג וההימור הגדול שלהם מהווה ניצחון לתרבות הלילה כולה. רצינו לוודא את זה, אז ביקרנו בקונסיירז' ובספייסהאוס.
הזעתי כמו הקרחת של מייקל ג'ורדן ב"משחק השפעת". השמש והחום לא הכניעו אותי כמו ההתרגשות לקראת הטעימה מחוויית הבילוי, אותה הקורונה מחקה לגמרי ועכשיו, היא נבנית מחדש באמצעות בדיקות חום, מרווח בין שולחנות וכלים חד פעמיים. מי היה מאמין שגולגולות הגומי, בובות הזברה, הנרגילות ושאר כלי ההגשה הכמעט פסיכדליים של קונסיירז' יוחלפו בכוסות פלסטיק? השואו נעלם אבל הטעם נשאר. הרום של ה"צ'ילי קון מנגו" הכניס אותנו לאווירה שמשהו קורה כאן – צלמי עיתונות וכתבים מגיעים בזה אחר זה למקום, עוברי אורח לא מפסיקים לעצור בדרכם בכדי לבחון האם יש להם צ'אנס להיכנס, פקחים על אופנועים חוצים את הכביש, מביטים וממשיכים אל דרכם.
הפעלתו של המקום הוותיק מעולם לא הרגישה ראשונית כל כך מאז יום הפתיחה של המקום. היה בזה קסם ששמור לסרטי הארי פוטר. כך גם במרקחה של המיקסולוג יותם שילה, הספייסהאוס. מוזיקה ליוותה קולות של צחוק, ממתינים יושבים בציפייה על ספסלי הרחוב והקוקטיילים שנועדו לחלוקה עברו לכוסות אישיות וחד פעמיות. מצאנו רחוב שמח שלא העלה כזה חיוך במשך חודשיים לפחות. לפחות עד 21:30 כשהגיעה ניידת המשטרה. היא פינתה מהכיכר את ההתקהלות, הכניסה לניידת מפר סדר וויתרה לשני הברים על הדו"ח בתנאי שיפנו את המבלים וכך היה.
למרות שהערב נגמר מוקדם מן הצפוי, שעתיים וחצי של פעילות העבירו מסר נחרץ: תמה לה שתיקת הכבשים. האנשים שבמשך שנים מובלים כצאן לטבח הבירוקרטיה לא מתכוונים יותר להמתין בציפייה למתווה כזה או אחר שייחתם בינם לבין הממשלה, בינם לבין העירייה או בינם לבין הקולגות. בשבוע הבא הם ייפתחו את שעריהם בפני הלקוחות, אמנם תחת הגבלות קשות – אבל הם יהיו פתוחים. עם המדינה או בלעדיה. ביום שלמחרת כבר מצאנו ברים נוספים באזור יפו ושוק לויסנקי שהחליטו גם הם בשבועיים האחרונים לייצר מחאה שקטה ולהושיב לכוס בירה את הלקוחות המוצפים בגעגועים.
משבר האמון בין אנשי הלילה לבין משרד האוצר, שטרם דאג למענקים ופיצויים (לפחות לחלקם), הוביל את הראשונים להיסגר, להבין שהם לא יכולים להיות גם האחרונים להיפתח. אין להם על מי לסמוך מלבד על עצמם וכאנשי לילה הם מבינים דבר אחד – בדיוק כמו מחוץ לקלאב, גם המדינה עובדת במתכונת על פיה מי שמגיע מאוחר לא נכנס ברשימות ההמתנה ויכול לנסות לחפש את עצמו במקומות אחרים. הפעם, הם החליטו להקדים. התוצאה הייתה מרגשת ובעלת הד ציבורי ותקשורתי מספק. בשבוע הבא נגלה את המשמעויות.