זרקתי את מישל פוקו, סטיוארט הול ודל היימס לפח. אלו לא בקבוקי שתייה חריפה ויקרה לאספנים, אלא שמות מחברי המאמרים אותם נאלצתי לשנן לאורך כל השבוע שחלף. תקופת המבחנים הזו רק התחילה, ואת שברי המאמץ אפשר לזהות גם בלי פיענוח מעבדה. החלטתי לקחת ברייק קטן ולצאת להתאוורר, עד כמה זה לא אחראי? ימים יגידו.
נכון לסופ"ש האחרון הייתי חייב לראות קצת אנשים, ובעיקר להחליף את הלוק הביתי שמורכב מטרנינג, כתמי דיו ושאריות פירורים של משהו. נאספנו כלל המועמדים המובילים לציון "נכשל", וסגרנו על יעד שלא ימתח לנו את קצה גבול היכולת - מקום שיספק לנו בילוי ראוי, ובאותה נשימה גם ישאיר לנו סיכוי ללמוד ביום שלמחרת. היה ראוי, לא למדנו. יצאנו לרובי של קבוצת נוקס.
העיר שהוגדרה מאז ומעולם כבירה התרבותית של ישראל, אותה אין לחלק ולמסור לאף אחד, לא בעד שלום ולא בעד סט גרביים צבעוניות, התחלקה לנו בשנים האחרונות מתחת לאף. נכון, הפערים הסוציו אקונומיים בין תושבי צפון העיר לבין אלו מדרום תמיד היו שם - אבל גלי ההגירה שהיכו באזור הפחות אטרקטיבי לכאורה של העיר, הובילו בשנים האחרונות לפתיחה בלתי פוסקת של ברים ומסעדות שמצאו קהל יעד אטרקטיבי ורעב למשהו שונה ורחוק מאזור הנמל סביבו נוצרה אווירה של מיצוי. בעקבותיהם, "כולם בדרום". דווקא בגלל זה נסענו לצד השני של העיר. רצינו להימנע מהמולה סוערת, בירה קטנה תספיק לנו. אבל תל אביב, כמו תל אביב, תמיד מפתיעה. החלוקה התדמיתית בין האזורים השונים היא כנראה רק בראש של כולנו, בפועל, התורים נשרכים בכל בתי העסק, גם של הצד הזה במפה.
מחוץ לרובי עומדים כמה עשרות ממתינים שכנראה הבינו איפה כדאי להרים אחרי הדאוון של הריטלין. סמס קטן מצליח למשוך אותנו מעל קבוצות הלמידה ואנחנו מתיישבים באחד השולחנות. מנעד הבליינים כאן מתחיל מבחורות שסיימו את השירות הצבאי - ונגמר בבחורים ששוחררו מהחברה לערב אחד. ביניהם אנו מוצאים בחורות שעונות לשאלה "איך קוראים לך?" בתשובה "אני לומדת בבינתחומי", כמה פנים מוכרות מהמכללה למנהל וכמה פרופסורים לאווירה.
המקום הקטן בעל שתי הקומות מצליח להתמלא לחלוטין כבר ב-23:30 באנשים, באלכוהול ובמוזיקת מיינסטרים. דיג'יי ליאור ברוש מתחיל בגלי הרגאטון מבית דדי יאנקי ושות', ממשיך לישראלי שמח וממוקסס לאורי בן ארי, טליסמאן ופניני גלגל"צ נוספים, ועוצר הכל למען טקס חצות בו המקום מתעופף לאוויר לרקע שיר הנושא של המקום: "Ruby" של Kaiser Chiefs. לאחר מכן נשמע גם את שרית חדד, ונגיע אפילו לחוף של טרפטוני של שלומי שבת.
הסט וורסטילי ועמוס בתכנים מוזיקליים שונים שספק אם היו מתאימים אחד לשני בכל מקום אחר. כאן, לא רק שהוא לא בעייתי, אלא נחוץ ועשוי בצורה נכונה. המקום הקטן צריך לספק בערך בשלוש שעות מספיק אנרגיה שתצדיק את עצם יציאת הבליינים מהבית. ויש מספיק כזאת. היא מתועדת בשידורי לייב בסטורי, נשפכת לכוסות הקרח, ורוכבת על ענני המפיות המרחפות מעל הבר המרכזי. כולם רוקדים, מריעים ושרים את המילים גם כשאין מילים, רק מלודיה. זה וייב שמח ואמיתי.
הרובי הוא פיין-בר סטודנטיאלי שיודע לעשות בדיוק את מה שהוא צריך מבלי לנסות ולהמציא את הגלגל (שהתפנצ'ר ללא מעט כאלה שניסו לפניו). הקהל במקום די ברור, כזה שמחפש מפלט מסלט הלחצים שמחכה לו ממש ביציאה מהמקום. במשך כמה שעות עזבתי את הכל, והרשיתי לעצמי להשאיר את הסיכומים בבית לטובת חווית בילוי שנראה שכולנו שוכחים עד כמה היא חשובה. וכן, גם בזמנים בהם אנחנו נראים כמו הקליפה של עצמנו. על כך, הרובי מקבל מאיתנו את אות מצטיין הדיקן.
בתודה והערכה רבה,
רועי צור – נציג בית הספר למועדי ב'.