הקורונה לקחה מאיתנו את ההשראה, קשה למצוא אותה כשאנחנו נעולים בבית. עובדה עליה יעיד כל יוצר ישראלי באשר הוא. למרות זאת, גם בתקופת הקורונה עוד ועוד ישראלים מצליחים לכבוש את מצעדי ההשמעות האלקטרוניות ועושים זאת בפלטפורמות הנחשבות ביותר, כשביטפורט היא הבולטת ביותר. אבל מה הסיבה בעצם שזה קורה? יכול להיות שזה כי סוף סוף התגבש הסאונד התל אביבי שחיכינו לו כל הזמן הזה?
"ביטפורט הוא אתר המכירות של המוזיקה האלקטרונית הכי גדול בעולם", מסביר קודם כל גי דרייפוס, מפיק אירועים ומי שאמון על ניהולם של רד אקסס וג'ניה טרסול, למי שלא מכיר. "המערכת הזאת מנקדת את הטראקים והאלבומים שבה לפי מספר הרכישות ואנחנו בתקופה האחרונה עדים למגמה – יותר ויותר אמנים ולייבלים ישראליים מצליחים לחדור לרשימות המובילים אותה הם חולקים עם הגדולים כמו Innervisions או Dynamic של סולומון המוכר".
למגמה הזו שותף דרייפוס, שהקים בשנה שעברה את הלייבל Blue Shadow בשותפות ג'ניה המיוצג אצלו וחיים, אחד מן היוצרים האלקטרונים האהובים בעיר. יחד, הם הצליחו לכבוש את המקום השישי במצעד הלייבלים המובילים של השנה האחרונה: "הלייבל שלנו הספיק לשחרר בשנה האחרונה 8 ריליסים כשהתשיעי אוטוטו משתחרר, זה הספק שמקבל הכרה עולמית וזה מאוד מרגש", טוען דרייפוס.
כבר למעלה מחצי שנה שדיג'ייז, מנהלי אמנים, מפיקים ובכלל כל תעשיית הלילה יושבת בבית ולא רק פה, אלא בכל העולם. במקביל, אפשר לראות שלא מעט אמנים מובילים מחליטים על הקמת לייבל חדש שבעצם משמש עבור אמנים צעירים ככלי מכווין ליצירה ובעיקר כמוציא לאור. בכך, נחתמת שותפות בין הצדדים. דרייפוס חושב ש"פריחת הלייבלים" בארץ היא לא מקרית אבל לא נובעת אך ורק משיקולים כלכליים.
"יש בזה כסף אבל לא כסף גדול״, מודה המפיק. ״אנחנו הקמנו את הלייבל לפני הקורונה ולכן עוד הספקנו להרוויח קצת. תבין, מי שפותח לייבל לרוב לא עושה זאת בשביל הכסף, הוא עושה את זה כשליחות מוזיקלית, הוא רוצה להקים בית לסאונד שהוא אוהב, לזה שלו, לזה של חברים שלו ובכך הוא שומר את הזכויות על היצירה קרוב אליו. זה עניין רגשי. ג'ניה וחיים, מיטה גאמי, קינו טודו, עמרי סמדר, כל מי שחתום אצלנו הוא חבר. אפילו WhoMadeWho הגדולים שחררו אצלנו EP״.
איך אתה מסביר את זה?
״זה עניין של חיבור. מעבר לכך לא כל מוציא לאור מוכן לשחרר כל סאונד ולכן להקים גוף כזה הוא הזדמנות עבור חברים קרובים לעשות בדיוק את המוזיקה שהם רוצים. התוצאה אגב ברורה, אנשים פשוט עושים את המוזיקה שהם מאמינים בה והנה, היא מקבלת הכרה מביטפורט ובמצעדים נוספים אחרים. הגענו למצב שהלייבל כבר מביא להזמנת אירועים בכל העולם, נוצר סביבנו הייפ באמסטרדם, באיים הקריביים, בארה"ב, מקסיקו, כולם הזמינו אירועים של הלייבל שלנו אבל בסוף בוטל, הקורונה ניצחה בסיבוב הזה אבל אנחנו ממשיכים ליצור כאן בתל אביב גם בימים אלה בכדי להפיץ את הבשורה ביום שאחרי".
יש סאונד ניו – יורקי, יש את הסאונד של שיקגו, יש את הסאונד של ברלין. פולו אנד פן מעצבים בימים אלה את הסאונד האלקטרוני של פריז. אתה חושב שתל אביב מצאה את הסאונד שלה? יש דבר כזה סאונד תל אביבי?
"כן, לגמרי. אם אתה רוצה לזהות אותו תחפש את נקודת המפגש בין הסאונד המחתרתי לזה המיינסטרימי, יש סוג של פלואו מאוד ברור, משהו אוורירי. נכון לעכשיו פחות ופחות אמנים יוצרים מוזיקה כי ההשראה כמעט ונעלמה פה בגלל המצב, אבל הסאונד של תל אביב ממשיך להתעצב ובהמשך אני מאמין שעוד באמת יכבוש את העולם".
מי שעוד כבש ממש לאחרונה את מצעד הלהיטים של ביטפורט הוא רועי לייבוביץ', מחצית מן הצמד זרחי ולייבו שידועים היום כ-Hard To Tell. שלא כמו דרייפוס, בכל הנוגע להתפתחות של קו מוזיקלי חדש כאן אצלנו בעיר הגדולה, הוא בוחר לצנן קצת את ההתלהבות. "׳Cookies׳ ו- ׳Red Light׳ היו הריליסים הראשונים ששחררנו תחת הלייבל החדש שלנו Pills on hills (שהוקם בשיתוף עם דיג'יי נאריז) והצליחו לחדור למצעד של ביטפורט. הטראק הראשון שלנו היה Illusion ששחררנו עם נאריז תחת לייבל אחר. אני לא יודע אם יש דבר כזה מוזיקה של תל אביב, סאונד משלה, העיר כל הזמן משתנה״.
מה זה אומר מבחנית הסאונד?
פעם ה-EDM היה פה להיט והיום זה הוא הפך לסאונד שבכלל לא רלוונטי כאן. הסאונד של תל אביב הוא גן חיות, כל הזמן נשמעים קולות חדשים שבאים והולכים וחוזרים ומתעצבים מחדש. תסתכל על טולום או איביזה, פנינות חוף אמיתיות עם מיליוני מסיבות בשנה. אני לא בטוח שיש דבר כזה "הסאונד של טולום". מה שכן, זה עדיין מצליח, כמו החופים האלה, גם תל אביב הצליחה להפוך לבירת בילויים אמיתית. עצם העובדה שיש פה אמנים שפשוט עושים את המוזיקה שלהם, מבלי להיכנס לתבניות, זה מה שמביא לכאן תיירים ולבסס את הסצנה".
ואם בסוף בכל זאת תצטרך להיכנס לתבנית, איפה היית ממוקם?
"אנחנו מאוד מושפעים מטכנו, בדגש על הסגנון המלודי. אני חושב שהאמן שהכי השפיע עלינו הוא Maceo Plex. אני לא מתבייש לומר שעשו מוזיקה כזו הרבה לפנינו. יש המון מפיקים בארץ שעושים מוזיקה מקורית שמתחברת יותר לחך הישראלי. עכשיו פשוט יש התפוצצות של אמנים ישראלים בחו"ל ואני מאמין שלמרות שהקורונה די קטעה את הקצב, אנחנו ואין ספור יוצרים ישראלים אחרים נצליח לכבוש את העולם מחדש".
מי שכבר הספיק באמת לכבוש את העולם הוא חן מוסקוביץ, על הבמה הגדולה הוא מוכר לכם כמוסקומן והלייבל שלו, דיסקו חלל נחשב לאחד מהבתים המוערכים ביותר בקרב הזירה האלקטרונית. מוסקו כבר הספיק לעשות רילוקיישן לברלין, חי על התפר בינה לבין הערים הגדולות בארה"ב ועולה איתנו על הקו מרחוק.
"גדלתי בכפר סבא, ניגנתי בלהקות מילדות אבל לתקליטן הפכתי רשמית בשנת 2000. לזירה הבינלאומית פרצתי ב-2013 עם הריליס הראשון שלי ששוחרר תחת שם הבמה שלי, ׳מוסקומן׳ כ-EP. ב2015 פתחתי את הלייבל, החתמתי מוזיקאים, ולא מעט חברים שחררו גם אצלי את הקטעים שלהם, ביניהם גם רד אקסס וחיים. עם הזמן גם סימפל סימטרי חתם אצלי ובהמשך זה התגלגל להליכי עבודה משותפים עם דיג'יי טניס ואפילו רומן פלוגל".
היית חתום בלייבל של סולומון, Dynamic, עזבת ונכנסת ממש לאחרונה עם הלייבל שלך, דיסקו חלל לרשימת 10 הלייבלים המובילים בעולם, כשאתה במקום הרביעי והוא במקום השני. איך זה מרגיש?
"קודם כל זה אומר שירדתי מקום אחד, כבר הספקתי להיות במקום השלישי ואת האמת שאני לא כל כך עוקב. לגבי סולומון אני יכול להגיד לך שהוצאתי בלייבל שלו תקליט אחד, זה קרה לפני שנה וקיבלתי המון הכרה. הייתי חלק מהסוכנות, יצא לי לנגן בפאשה. מאז שחררתי אלבום חדש, יותר אינדי פופי כזה, ידעתי שאני רוצה ללכת לכיוונים רחבים יותר, יותר מוזיקה חיה, ובקו של Dynamic זה פחות התאים והייתי צריך לבחור אם אני ממשיך ובחרתי שלא".
סולומון הפך כאן אצלנו לדבר הכי ישראלי שיש מאז שהמציאו את הפלאפל ובסוף אנחנו לא יודעים עליו יותר מדי. תוכל לספר על קצת על האיש? איך זה מרגיש לעבוד איתו?
"הוא אחלה בחור, מאוד רציני ובעיקר אוהב את מה שהוא עושה. במפגשים איתו הרגשתי שיש לנו חיבור טוב ויש על מה לדבר. אני לא חושב שהושפעתי ממנו יותר מדי, כי בסוף מוזיקה באה מבפנים, לא מאחרים אבל אני בהחלט מאוד מעריך את הזמן שהיה לי איתו, שמחתי לעבוד לצידו".
אתה חולק איתו את מצעד המובילים של ביטפורט, מתכנן לצאת לעקיפה?
"בכנות אני לא מסתכל על זה בכלל. הלייבל שלנו מיוצג עכשיו על ידי וורנר מיוזיק ואני מאמין שדברים גדולים יקרו בקרוב. אני לא מתכנן לעקוף, אני מתכנן כל הזמן איך להיות טוב יותר, איך לקחת את הסאונד שלי ושל אלה שמיוצגים אצלי כל הזמן קדימה ואנחנו בקצב טוב – לאחרונה חוגגנו חמש שנים ללייבל ודינאמיק קיימים מ-2006, אז המצב שלנו מעולה. אני מתרכז אך ורק בלקדם מוזיקה, בעיניי זה תינוקות של אנשים. דיסקו חלל זה בית ספר ואני קם בכל בוקר בכדי ללמוד וללמד, אלה החיים שלי, זו המוזיקה שלי".
המוזיקה הזו היא הסאונד של תל אביב?
"היא מוזיקה שחלקים נרחבים ממנה בהחלט משתייכים לסקטור המוזיקלי הזה ולמי שהיה ספק, לתל אביב בהחלט יש את הסאונד שלה. הוא מתעצב ומשתנה כל הזמן ומי שמובילים אותו בישראל הם רד אקסס, בעיניי הם בוראים סאונד, לא פחות. תל אביב הפכה לתל אביב רק בשנים האחרונות והיא די צעירה בכל מה שקשור לצבע המוזיקלי שלה, אבל יש לה גוון מיוחד שהתעצב דרך השפעות מחו"ל, בין אם מאמנים כמו סולומון ובין אם בשלבים מוקדמים יותר של תקליטי טראנס שהוברחו מהודו, בסוף תל אביב היא עיר גדולה שמקבילה להמון ערים משפיעות גדולות אחרות בעולם״.
״אבל בסוף, הסאונד הזה התעצב בעיקר בעקבות השפעות מקומיות שהגיעו מהטראנס הישראלי, עברו דרך צינורות הרוק האלטרנטיבי כמו זה של מינימל קומפקט ונגמרו בהשפעה שהגיעה אפילו מאמנים כמו מתי כספי. זה סאונד מאוד חד, כזה שאין לו אין זמן לקשקושים, אין דברים בטראקים שאין להם משמעות. האמנים משחררים אותו בתחושה אמיתית של "הטראק הזה הוא הכי טוב שעשיתי". אין שום קטע שהוא עוד קטע. זה הטמפרמנט, אין יציבות ומי שמחפש אותה שילך לעבוד בבנק, אמנים ישראלים בוחרים בכל בוקר לקחת את הסיכון ולעשות את מה שהם הכי טובים בו, זה ריסקי כשהזירה מלאה בתחרות ואין בה כסף גדול, אבל לתחושת ההגשמה אין מחיר".