"גדלתי ברמת גן אבל כל הזמן הייתי בת"א, אני בן 59 ומתעסק במה שאני מתעסק משנת 84'".
בשביל הדור הצעיר, שלא יודע במה אתה מתעסק, תוכל להרחיב על אופי פעילותך?
"זה ייקח לך 48 שעות ובטלפון סגרנו על פחות".
הסיפורים על לילות לבנים, אירועים גרנדיוזיים וצלילה אל משמעויות הקורונה הפכו את ה-"פחות" ל"יותר" בשיחה שלי עם אורי שטרק, אחד מאנשי הלילה הגדולים ביותר שידעה תל אביב. הבחור הצעיר שהחל את פעילותו כברמן בפינגווין, עבר ללונדון בגיל 24 וחזר אחרי שנה. לאחר חשיפה ממושכת למוזיקת ניו ווייב, הוא החליט שהוא הולך לשנות את אופי הבילוי הישראלי מקצה אל קצה. הוא הצליח לעשות את זה פעם אחר פעם כשהשיא הגיע בשנת 94' עם הקמתו של המועדון המיתולוגי אלנבי 58.
בצל משבר הקורונה, היעדר התייחסות רצינית מהממשלה לתרבות החשובה שנקראת "חיי לילה", ירדנו לחוף גורדון, לכיוונה של מסעדת "ללה לנד". שם, יושב אורי שטרק, האיש שעבר משברים, מלחמות וטרנדים חולפים שמעולם לא הזיזו אותו מעיסוקו היחיד - בילוי. "כשחזרתי מלונדון בדיוק נפתח בעיר מועדון חדש, ה'ליקוויד', ואמרתי לבעלים שהוא לא מבין כלום, ככה. ביקשתי ממנו ערב אחד בשבוע כדי שאוכל לפוצץ לו את המקום באנשים. עד היום אני לא יודע למה אמרתי את זה ומאיפה האומץ. הוא נתן לי את יום ראשון".
איך הייתה המסיבה הראשונה שלך?
"אני זוכר שלפני האירוע היה לי ברור שעיתון 'חדשות' המיתולוגי ירצה לכתוב על זה, דבר שלא קרה לפני זה במדינת ישראל מעולם. המסיבות באותן שנים התאפיינו בצ'יפס גדול או קטן ומוזיקת רקע של אריק סיני או דני ליטני, לא בדיוק חוויה ששווה בזבוז של דיו על הדף. דפקתי על דלתות המערכת ושאלתי מי זה העורך, אמרו לי שהוא לא נמצא. כך גם היה ביום למחרת וביום שלאחר מכן. הבנתי שמחפפים אותי והחלטתי פשוט לשבת ולחכות לו עד שיגיע וכשהגיע, הוא אמר לי שהם לא יכתבו על זה. "התעקשתי ולבסוף הוא נענה בחיוב".
כתבת שער?
"אני זוכר שכתבו על זה 200 מילה בבוקסה מצד שמאל למעלה וביום האירוע הגיעו אלפי אנשים. זו הייתה הנקודה שבה תרבות הפנאי והבילוי החלה לקבל במה בתקשורת. הערב הזה סימן בשבילי התחלה של עידן בילויים חדש שעורר בי אושר עצום ושלח אותי לבית של אמא עם סכום כסף דמיוני. אחרי שזה קרה, הבעלים של הפינגווין שאל אותי איך אני עושה לו דבר כזה והבטחתי לו שאני אעשה עבורו ערב נוסף, הפעם בפינגווין. שוב מצאתי את עצמי מחוץ למערכת של עיתון חדשות. המסיבות האלה הפכו לסנסציה, המון אנשי לילה החלו לפנות אליי, התערבבתי עם החבר'ה של קפה כסית וכך ביססתי את תחילת דרכי".
תחילת הדרך של שטרק מתפרסת על הפקתם של 8 סוגי אירועים שונים שנפרסים בין החוף המערבי לבין המימדיון והחזקתם של מספר מקומות עד הקמתו של המועדון "החשוב ביותר בעיר באותן שנים" לטענתו – לא אלנבי 58 אלא האליזבת' בנמל יפו. "זו הייתה תקופה שבה דיג'ייז החלו לגנוב אחד לשני מוזיקה ואלו בדיוק השנים בהן קמו להם המקומונים. עיתון זמן תל אביב יצא בזמנו במסגרת פרויקט סוף שנה באייטם על כישלונות העיר ומישהו שם מיהר לחרוץ את גורלה של המוזיקה האלקטרונית עליה כתבו כי כניסתה לישראל היא פשוט נפילה".
איך הגבת?
"הכתבה הזו הרתיחה אותי והביאה אותי להרים את יום שישי בצהריים כתזמון מסיבתי שיוכיח עד כמה טעו שם במערכת העיתון – בניצוחם של גיא אסיף ועמית שוקן שחזרו בדיוק מלונדון, החלטנו לשטוף את מועדון האליזבת' במוזיקת דיסקו, הכי סבנטיז, הכי צ'יזי-מיזי שיש. תבנית הסאונד שהתפתחה בשעות שלפני כניסת השבת תפסה את אוזנם של המון יוצרים מוזיקליים ובעיקר המון בליינים שביססו לבסוף את החוויה האלקטרונית אליה נחשפו לראשונה דווקא ביום רביעי.
ואז הבנת שקורה משהו.
"למעשה, הקירות האדומים, בדי הסאטן והבריכה הקטנה של המקום הזה היו החממה האלקטרונית הראשונה בתל אביב שמלבד מוזיקת דיסקו החלה להשמיע גם מוזיקה שהיגרה מגואה. הפינגווין היה הקלאב הראשון שהשמיע מוזיקה שיכולת לשמוע בלונדון, פריז או ניו יורק. האליזבת' היה הראשון שהצליח לדחוק את הניו-וויב לטובת הסאונד האלקטרוני כנושא העיקרי של המקום. אחרי שנתיים של פעילות החלטתי להמשיך לפרויקט הבא שלי".
הפרויקט המדובר הוא כבר ה"אלנבי 58". הקלאב הסנסציוני שקם ב-94' על חורבותיו של קולנוע אלנבי, סחף אליו אלפי בליינים מדי סופ"ש שהגיעו לרקוד לצליליהם של האמנים המובילים בעולם. המנעד האלקטרוני שהחל במוזיקת קלאב-טראנס ונגמר במוזיקת האוס, ביסס חוויית בילוי שהביאה את "Ministry of Sound" להכתיר את המועדון של שטרק, ניצן לב צור ורל נדל כאחד מעשרת הקלאבים הטובים בעולם. כשאני שואל את שטרק מה הפך אותו לכזה הוא מתרפק על זיכרון צליליו של הדיג'יי הראשון שהגיע מחו"ל לנגן במועדון, לטעמו הטוב ביותר בכל הזמנים – ליטל לואי ווגה.
"B.P.M נמוך, סאונד ניו-יורקי, מאוד גרובי, אני זוכר את יכולות המיקסינג שלו שלא ראיתי מאז ועד היום. לפי דעתי הוא הקדים את זמנו, אבל דווקא הגעתו של האמן הסופר מעניין הזה, הצליחה לחבר את אלנבי 58 לחבל הטבור של הסצנה העולמית. מסיבת ערפדים, הערב של סשה, ערבי הדראם אנד בייס שקרו בתקופת הסכמי אוסלו והיו פורקן לתא הלחץ שנקרא מדינת ישראל, הצליחו להתחבר לאיזושהי סנסציה סקסית שהחלה בקצה רחוב שנקין. חיי המדף של מרבית המועדונים הם השבועיים שלפני הפתיחה והשבועיים שאחריהם, לרוב הם נמקים די מהר והנה אני ואתה פה יושבים אצלי במסעדת החוף ונזרקים 20 שנה לאחור".
במנהרת הזמן אפשר למצוא אין ספור סיקורים תקשורתיים שהציבו את שטרק וחבריו כילדים הרעים שנלחמים בעירייה. תרבות הלילה, לפחות התל אביבית עדיין מזוהה עם משחקי החתול ועכבר האלו. למרות זאת, שטרק טוען שעיריית תל אביב במתכונתה הנוכחית היא העירייה הטובה ביותר מאז ימי דיזנגוף. "אין לי שאיפות פוליטיות, שלא תטעה, אבל האירועים שהעירייה מקיימת בכיכר המדינה, בצ'ארלס קלור - מעטות הערים שיודעות להרים דברים כאלה. מלבד זאת, תפקיד העירייה הוא לשמור על האיזון בין המרקם החברתי של העיר לבין חווית הבילוי שהיא מציעה".
תסביר.
"אם היו פותחים לך מועדון מתחת לבית בשבוע – שבועיים הראשונים היית מתלהב, חודש אחרי כבר היית מחפש דירה חדשה. כשהיינו צעירים גם אנחנו הרגשנו נרדפים ושיחקנו משחקים, זה קורה כי אתה עסוק בלהגשים את החלום שלך, אתה בורא את המקום ואת החוויה וכל דבר קטן שמסית אותך מהמסלול עליו חשבת מהווה עבורך איום אמיתי. כשאתה מתבגר אתה מבין שזה לא כך נכון ואם להתרכז ספציפית בעיריית תל אביב של 2020, תאמין לי שיש שם את האנשים הנכונים לפנות אליהם בכדי שיעזרו לך להרים את העסק על הרגליים, בוודאי לא להרוס אותו. בעלי העסקים צריכים ללכת איתם יד ביד".
בתור אחד שידע תקופות קשות בחייו העסקיים, איך לדעתך הסצנה אמורה להתגבר ולהמציא את עצמה מחדש?
"מועדונים מאז ומעולם נמצאו בקדמת החדשנות הטכנולוגית, התרבותית, האופנתית והחברתית – מדונה רקדה על המלצר מהבר שנמצא ממול, ריבר פיניקס מת אמנם ממנת יתר אבל במועדון, אי קטן ופסטורלי שנקרא איביזה הפך למכה של הטיפוסים הכי צבעוניים בעולם. למרות כל זה, תרבות הקלאבינג כמעט ונמחקה, כולל הגדולים והטובים ביותר: קרים מליברפול, הפבריק בלונדון והמיניסטרי אוף סאונד הפך לחברת הפקות ענקית. המועדון עצמו איבד את מעמדו כמקום הנכון לפגוש אנשים, לשמוע מוזיקה ולהתלבש בצורה מכבדת. בעולם יש מספר מועדונים מאוד מצומצם בהם ראוי לבלות בעיניי, בישראל הבלוק ראוי לציון לשבח, אולי עוד 1-2 וזהו. ביום שזיהיתי את המגמה הזו התחלתי להתרכז בהקמת מקומות אינטימיים יותר".
בזמנו כתבו שזה בגלל שהתחתנת אחרי שנים של הוללות.
"גם, אבל זו לא הסיבה העיקרית. הקמתי את קולנוע זמיר כשכבר הייתה לי משפחה (אישה וילד). החיפוש שלי אחר מה שעושה לי טוב הוא הסיבה לכך שאני מצליח לפעול במסגרת הבילוי והפנאי כל כך הרבה שנים. בהתחלה מועדונים גדולים עשו לי טוב ואחרי זה מקומות קטנים יותר גרמו לי להרגיש את זה והיום אני בכלל בים, היום מסעדת החוף שלי "ללה לנד" היא הגשמה אמיתית עבורי. החיפוש אחר מה שעושה לנו טוב בתקופת הקורונה הוא קשה יותר והשאלה האם לקפל את הביזנס או לנסות לסחוב בתקופה הזו, מתעוררת בקרב בעלי ברים ומועדונים. אני חושב שכל מקרה לגופו ואני לא רוצה להיכנס לכפכפים של אף אחד אבל אני חושב שלמרות הקושי, אם הלילה עדיין עושה לבעל העסק טוב בלב, אני מניח שאתה מבין מה התשובה שלי. פשוט צריך גם להיות ערני ועם יד על הדופק, להיות מודע למצב חשבון הבנק ולא לפחד לעשות שינויים. האהבה הראשונה לא דומה לזו השנייה שלא דומה לזו השלישית".
מה יש לך להגיד למי שחושב שעולם הלילה הוא לא עסק, שזה עולם מזויף?
"בלילה קורה משהו שמחדד את החושים, המוצר שנקרא חיי לילה הוא משחרר, מגביר את זרימת הדם – אלה החיים במהותם, כל מי שחושב שזה מזויף כנראה לא טעם מספיק מהדבר הזה. אני לא יודע אם זה המקום לעשות בו כסף, אבל אם אלו הם חייך? אני חושב שזה מה שאתה צריך לעשות. כשאני התחלתי לעסוק בעולם הזה אמא שלי חשבה שזה מוקצה, חברים שלי אמרו לי שזה עולם זנותי. היום זה הפורקן האמיתי של האלף הנוכחי, ידעתי ליצוק ערך אמיתי לתוך הדבר הזה שנקרא בילוי – זה הדבר החשוב ביותר עבור כל מי שרוצה לעסוק בתחום הזה. הקורונה הזאת היא חתיכת מלפפון וכל העולם בטרפת, גם החיים שלי לא חזרו לקדמותם אבל צריך לעשות את מה שאנחנו אוהבים ולא פחות חשוב - להיות מודעים, לרגש ולבצע התאמות, כמו שעושים שחקני כדורגל, תראה מה קורה פה: אבי נמני פרש מהמשחק והפך לסוכן שחקנים, שייע פיינגנבוים פרש מהמשחק והפך למאמן שהפך לכוכב טלוויזיוני בתכנית "גולסטאר". זאת המתודה על פיה סצנת הלילה צריכה לפעול: להישאר על הגל ולשנות זוויות כל הזמן".
אבל אתה חושב שתרבות הבילוי תצליח לחזור לגדולתה?
"אללה כרים (אלוהים גדול), אי אפשר לדעת. פגשתי בחיי אלפי אנשים מכל מיני סוגים ומקומות, אבל נביא עוד לא פגשתי. אם אתה מכיר אחד אתה חייב להכיר לי אותו".