חג הפסח עוד רגע נגמר וזה אומר שאנחנו כבר חודש לסגירה הזמנית (טפו, טפו, טפו) של סצנת חיי הלילה בארץ. כל הזמן הזה שבילינו בחג בבית, גרם לנו לתהות ולחשוב על הזמנים בהם היינו מבלים בברים, מועדונים או אפילו במסעדה, וקלטנו שאנחנו מתגעגעים לכל כך הרבה דברים. גם לאלו שבשגרה היו מעצבנים אותנו, פתאום אפילו הם חסרים. כמו מה?
להתקהל. וואו, כמה שהתגעגענו להיות דחוקים עם עוד עשרות ולפעמים מאות אנשים שאנחנו לא מכירים תחת קורת גג אחת, מבלי לפחד שפרופסור גרוטו יצעק עלינו בקצב הזה אנחנו נאכל מנות קרב. ועכשיו, בלי ציניות, כשהמוזיקה "בפול ווליום" וכולם זזים לפי אותו הקצב או הביט זה מראה די קסום.
צ'ייסרים על חשבון הבית. אם אתם לא מכירים מישהו מהצוות, זה לרוב יקרה רק אחרי כמה סבבים בבר וכשאחד המלצרים ירצה לפנק אתכם. באותו הרגע זו תחושה עילאית כאילו אתם מינימום הבעלים של המקום. טיפ מאיתנו: אם אתם לא מבינים למה אף אחד לא מוציא את הקוקטיילים של שולחן 7, אתם כנראה מרגישים קצת יותר מדי כמו הבעלים של המקום וזה הזמן ללכת הביתה.
ללכת לאיבוד במועדון. יש שתי אסקולות, אחת שדוגלת במגניבות כאורח חיים ורואה את הסיטואציה כהזדמנות להרפתקה והיכרות עם אנשים חדשים, ויש אותנו, שלוחצים אנד סנד אנד-סנד ללא הפסקה עד שאחד מהחברים יענה.
כשהשיר שלנו מתנגן. לכל אחד ואחת, גם לאנשים הצינים ביותר בגלקסיה, יש את השיר או הטראק, שיגרום להם לקפוץ ראש לרחבה ולסחוב את כל החברים.
לחזור ב-5 בבוקר הביתה. בבוקר למחרת זה תמיד יתברר כטעות טראגית, שתגרור בנוסף יום שלם של התאוששות. אבל מי חושב על זה תוך כדי הלילה? זה פשוט נראה כמו הדבר המהנה וההגיוני ביותר לעשות.
יחצנים. בחיים לא האמנו שנגיד את זה, אבל כן, אנחנו מתגעגעים ליחצנים. להודעות החופרות ו"האישיות" שהיינו מקבלים ביחד עם 4,000 אנשי הקשר שלהם.
לגמור את הערב עם ג'אנק פוד. יותר משאנחנו מתגעגעים לרגע הזה כשהמבורגר או פיצה פוגשים את החיך שלנו, אנחנו יותר מתגעגעים להמתנה לאוכל, סתם לשבת עם החברים אחרי שסיימנו ערב מפרך (שלרוב כולל מעבר בין כמה מועדונים). הסיטואציה הזו יכול להתקיים בשתי דרכים: עייפות ושתיקה רועמת אפילו תוך כדי האוכל או צעקות וויכוחים בלתי פוסקים כמו "לא היינו צריכים לצאת מ-הכנס שם מועדון גנרי- כל כך מוקדם", ו-"פעם אחרונה שאנחנו מקשיבים לך ובאים אחרייך". בשני המקרים אלו דברים שבשלב מסוים בחיים מפסיקים לחווות עם החברים וזה מבאס.
FOMO. הפחד מפספוס, למי שלא מכיר. זה אמנם נשמע כמו משהו טוב, אבל בסוף הפחד הזה הוא גם זה שמניע אותנו וגורם לנו לחוות אירועים מדהימים וליצור זכרונות לכל החיים.
לנהגי מוניות. למרות שהנהגים תמיד מצטיירים כאויב הרשע של הבליינים, בסוף, באמת של הדברים, הם היחידים שמכירים אותנו. הם שמעו את כל הסיפורים, ראו את כל המוזרים שיש לחיי הלילה להציע, ובעיקר, הם מכירים את כל המועדונים והברים בשם, ואפילו יודעים לזהות את הליינים רק לפי האנשים שהם מסיעים לשם.
להכיר את הדיג'יי. כולם יודעים שמי ששולט ברחבה ובאופי הערב הוא הדיג'יי. זה הדבר הכי מספק שיש, כשהאיש החזק ביותר בחדר מסמן לך לעלות לעמדה.
להיעלב כשהמארחת לא מזהה אותנו. למרות שאנחנו יוצאים באופן קבוע ומגיעים בכל חמישי באותה השעה למקום, מה לעשות, המארחת לא תזכור את הפרצוף שלנו. באותו רגע אנחנו נעלבים, לוקחים ללב ואפילו כועסים עליה, אבל בתכלס זה רק מחזיר אותנו לקרקע וגורם לנו להיזכר שהמקום לא של אבא שלנו.
לפגוש חבר באמצע מסיבה מבלי שקבענו. עדיף גם שזה יקרה כשאנחנו קצת שיכורים כי זה תמיד מגביר את ההתלהבות. ככל שלא ראינו את החבר או החברה הזו יותר זמן, ככה יהיה לנו יותר קשה להירגע, אבל תוך דקה של ניסיון ולקיים שיחה בצעקות אחד לאוזן של השני, נבין שזה בלתי אפשרי. אנחנו נקבע לדבר מחר או אפילו ללכת לים למרות שאנחנו יודעים שגם זה בלתי אפשרי.
