1. "אתה רוצה ללבוש את החולצה האדומה או את החולצה הירוקה?"
בגיל הזה חשוב לאפשר לילדים להביע את העצמיות שלהם על ידי בחירה. כדאי להמעיט בקרבות ולהתעקש על נושאים חשובים באמת, ובנושאים אחרים לאפשר חופש ומרחב בחירה, כך שהילד ירגיש שמכבדים את רצונו ויהיה פחות צריך להוכיח ש"הוא מחליט" בנושאים אחרים. כמובן שלילד בגיל זה מספיקות שתיים-שלוש אפשרויות לבחירה.
2. "אני שומעת שאתה כועס עלי"
חשוב בכלל, ובגיל זה בפרט, שההורים ישדרו לילד שמותר לו לבטא רגשות קשים כלפיהם ללא חשש מדחייה או מנקמה. חלק ממהות הגיל הזה הוא הצהרות אנטי והתקפי זעם כדי לשדר "אני אחר מכם. אתם רוצים שחור, אז אני רוצה לבן". כדי שלא נגדל ילד צייתן מדי שמוחק את רצונותיו, חשוב שנאפשר לו לכעוס בצורה לגיטימית.
3. "אסור להרביץ לאמא, מותר להרביץ לכרית"
החל מגיל זה חשוב להציב גבולות ברורים, אולם לא כדאי להגביל את הילד מכל הכיוונים. מומלץ להחליט על קווים אדומים ולעמוד עליהם בעקביות, ועם זאת לתת אלטרנטיבות לביטוי הרגש. המסר צריך להיות: מותר להרגיש כל דבר, אסור לבטא זאת בכל דרך. למשל, מותר להגיד לאבא "אני כועס עליך", אסור להגיד לו "מטומטם".
4. "אני אחתוך את הלחם ואתה תחזיק את היד שלי"
בגיל זה במיוחד חשוב ללכת לקראת הילד ברצונו להיות עצמאי. מומלץ לשים את חפציו במקום נמוך, כדי שלא יזדקק לעזרתכם כדי להגיע אליהם או לסדר אותם. הלבישו אותו בבגדים שקל ללבוש ולפשוט לבד, ובחרו לו נעליים עם סקוצ'ים ולא עם שרוכים. אם הפעוט רוצה לעשות משהו שאינו יכול - אמצו את שיטת ה"לבד-ביחד", כמתואר בציטוט.
5. "בוא נעשה תחרות מי מגיע ראשון לאמבטיה"
אחת מהאמנויות של להיות הורה לילד בגיל ה"לא-לא" היא לא להיכנס למאבקי כוח, שבהם יש רק מנצחים ומפסידים, ובמקום זה לתת אפשרויות בחירה ("אתה רוצה לבוא לאכול עכשיו או בעוד שתי דקות?"). השתמשו בהומור, בהסחת דעת ובתחרויות.
6. "אתה ילד מאוד אחראי"
משפט כזה, לפני שמבקשים מהילד לעשות משהו או אחרי שעשה מה שמבקשים ממנו, יגדיל את הסיכוי שהוא ייעתר לבקשה ולא ישיב ב"לא" אוטומטי.
7. "זה מאוד ישמח אותי אם..." או: "מאוד עצוב לי כשאתה לא..."
הילדים מעוניינים לשמח את הוריהם. אם נעזור להם לדעת מה משמח אותנו, נוכל לעזור להם לעזור לנו. באותה מידה, אם נאמר בנימה אדישה או עצובה (אך לא כעוסה או דרמטית מדי) שיש התנהגויות שמעציבות אותנו, זה יעזור לילד להבין איזו התנהגות אינה מקובלת עלינו, אך לא יאתגר אותו במלחמת כוחות ויאפשר לו לרצות אותנו.
8. "זה לא!"
ילד בגיל שנתיים רוצה להבין "מה לא", ולא "למה לא". ההסברים הארוכים נתפסים בעיניו כבקשת אישור, והם שמספקים לו תשומת לב שמעודדת דווקא את ההתנהגות שאנחנו רוצים למנוע. "אני לא מרשה לגעת בעציץ, כי אז החול יוצא החוצה ולא נעים לנו לגור בבית מלוכלך. נכון, מתוקי?" - הוא בדיוק המשפט שמעודד פעוט בן שנתיים לגעת בעציץ, ולא להיפך.
9. "נכון, בדיוק ככה מנמיכים, ובדיוק ככה מגבירים"
כאשר בן השנתיים משחק למשל בלחצני הווליום שבטלוויזיה ומגביר יותר מדי, אנחנו יכולים להרחיק אותו בהיסטריה כמי שאומרים לו "זה לא השטח שלך". לחילופין, אנחנו יכולים לנצל את ההזדמנות כדי לסייע לו לגלות כיצד מנמיכים וכיצד מגבירים את עוצמת הקול, ולמחרת אף להיעזר בו בכך, שכן הוא כבר מצויד ביכולות חדשות. חשבו לרגע על גודל ההבדל בחוויה של הילד, ואמצו זאת במקרים שבהם הוא מתעקש לגעת בדברים שהוא יכול ללמוד להפעיל.
10. "אנחנו מחליפים חיתול עכשיו"
הקפידו על כך שהמשפט יסתיים בנקודה. משמע - הקביעה אינה נתונה לדיון. כל אות ומילה שנוסיף למשפט הזה יהפכו את האמירה הבטוחה להססנית, כזו שמתייעצת עם הילד ומסתיימת בסימן שאלה. עשו כך בכל פעולה עם הפעוט שחשוב לכם שתתבצע מתי שאתם רוצים.
ייעוץ מקצועי:
דלית בלונדר רון - פסיכולוגית חינוכית וקלינית מומחית.
ד"ר אלי שגיא - פסיכותרפיסט העוסק בטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי ובהדרכת הורים, ומחבר הספר "ילדים זה שמחה" (הוצאת כנרת זמורה ביתן).
דני גיל - מנהל הפורום באתר סופר-דדי ומאמן אישי להורים.