ראשית כל, עוד לפני שנדבר על כדורגל, ויש הרבה על מה, הניצחון הסופר דרמטי על שבדיה ייתן לגרמניה פוש אדיר להמשך הדרך. אני עדיין לא יכול להגיד בפה מלא ובביטחון שהיא תשמור על התואר שלה כאלופת העולם, אבל זו בהחלט זריקת עידוד אדירה וניצחון "שנותן רוח גבית" אם להתייחס לדבריו של המאמן יוגי לב בסיום המשחק. אמונה תמיד יש לגרמנים והיא סוף סוף גם מביאה תוצאות.
מהכרות אישית עם לב, הייתי משוכנע שלאחר ההפסד למקסיקו, הדברים לא יעברו אצלו לסדר היום. ידעתי שהשינויים בהרכב יגיעו ואכן סמי חדירה ומסוט אוזיל המאכזבים שילמו את המחיר ובסך הכול רענן לב את ה-11 שלו עם ארבעה שמות חדשים.
לב הוא מאמן מאוד פרגמטי שיודע לנתח את המציאות בצורה מאוד קרה ובלי שום אמוציות. הוא הבין שהנבחרת שלו שלטה בקצב המשחק במחזור הראשון, אבל היתה חשופה למתפרצות מקסיקניות קטלניות. הדבר חזר על עצמו גם מול שבדיה, למרות שליטה בכדור של 70 אחוזים מהזמן.
הרפיון במשחק ההגנה של גרמניה, שנקלעה, כאמור, לפיגור במחצית הראשונה, נובע משתי סיבות. הראשונה היא ההליכה בכל מחיר על הניצחון – אולי כתוצאה של ביטחון יתר. האלופה שולחת לא פחות משמונה שחקנים (כולל שני המגינים יונאס הקטור ויושוע קימיך) כמעט בכל פוזשן ומשאירה לבד את שני הבלמים שלה. אפילו כאשר סבסטיאן רודי יצא בגלל פציעה, נכנס אילקאי גונדוגאן במקומו - שחקן עם אוריינטציה יותר התקפית.
הסיבה השנייה לשבריריות בחלק האחורי נובעת מההיעדר קשר אחורי גרזן בדמותו של בסטיאן שוויינשטייגר, אולי השחקן הטוב ביותר של גרמניה בזכייה שלה במונדיאל בברזיל 2014. בלעדיו, בולטת העובדה שהאמצע של המנשאפט רך מאי פעם והתחליפים של לב על הספסל אינם מספיק איכותיים, במיוחד נוכח הירידה בכושרו של חדירה.
בהקשר הזה, לא מן הנמנע שאנחנו נראה את גרמניה משחקת עם שלושה בלמים בהמשך הטורניר על מנת לעבות את מרכז ההגנה ולתת תמיכה יותר רצינית למרכז השדה הדליל שלה. ראינו את רוברטו מרטינס שעבר לשחק עם נבחרת בלגיה בסגנון הזה, כדי לתת יותר שקט לקשרים כמו אקסל ויטסל וקווין דה בריינה ובינתיים זה עובד מצוין.
אפשר למצוא נקודות תורפה גם במשחק ההתקפה. אני לא בטוח שגרמניה מצאה את החלוץ המרכזי שהיא זקוקה לו. נכון, שהשינוי במחצית השניה וההכנסה של מאריו גומז יחד עם והצבתו של טימו ורנר בצד שמאל, הובילה למהפך במשחק, אבל השניים עדיין לא הוכיחו את עצמם מול השער. האם הם מסוגלים לקחת את גרמניה לתואר? אני לא בטוח.
בנוסף, יוליאן דרקסלר ממשיך לאכזב, למרות הקרדיט שקיבל מלב ותומאס מולר לא פוגע, אם כי לכוכב של באיירן מינכן יש ערך מוסף בחדר ההלבשה ולכן לב ימשיך לתת לו אשראי בהרכב. מבין כל שחקני ההתקפה אני חושב שמרקו רויס הוא הבשורה החיובית המשמעותית ביותר מבחינת גרמניה ולא רק בגלל השער שכבש.
הכניסה של גומז היא חלק מתופעה שאנחנו עדים לה במונדיאל הנוכחי. חלוצי מטרה כמו דייגו קוסטה, רומלו לוקאקו, הארי קיין, רוברטו פירמינו ואוליבה ז'ירו, שהנוכחות שלהם ברחבה מעסיקה רבות את שחקני היריבה ומאפשרת לשחקנים אחרים ליהנות מכך, כמו אדן הזאר, דריס מרטנס, פליפה קוטיניו ובמקרה של גרמניה: רויס שהבקיע, כאשר רוב תשומת הלב הופנתה לגומז.
בשלבים המאוחרים אנחנו נראה במונדיאל משחקים בין נבחרות שלוחצות אחת את השניה (בניגוד למשחק אמש שבו רק גרמניה לחצה), מה שייתן את האפשרות לשחקנים מהקו השלישי להחזיק את הכדור עם הגב לשער ולחכות להצטרפות של שחקני הקישור. זו אסטרטגיה שיכולה להטות את הכף לכאן או לכאן.
לסיכום, אני לוקח מהמשחק הזה בעיקר את האמונה והווינריות הגרמנית שיכולים לתת לה דחיפה גדולה בהמשך הדרך, שכן זהו ניצחון של יציאה מהקבר. מצד שני, יכול מאוד להיות שהם כל כך מאמינים בדרך ההתקפה, שזה עלול לפגוע בהם בהמשך הטורניר. יכול להיות שמדובר פה במנטאליות של נבחרת אלופה (ואנחנו זוכרים מה קרה לאלופות העולם הקודמות שהתרסקו בשלב הבתים), אבל בכל מקרה יוגי לב חייב לתת על כך את הדעת.