קודם כל ולפני הכל בואו נוותר הפעם על הקלישאה הכי שחוקה בספר. ונדמה לי שאנדרו לויד וובר יסלח לנו הפעם. במקום על בכי ודמעות בואו ונדבר על כדורגל, ולפני הכול על ביצים או houevos. כי לארגנטינה לא היה שום דבר מהמצרך הזה אתמול מול קרואטיה.
דייגו מראדונה ישב ביציע, עם כרס משתפלת, ולא הסתיר את דעתו על הנבחרת ששיחקה אתמול. הוא לא אהב את מה שהוא ראה, ובעיקר הוא לא אהב את העובדה שארגנטינה שיחקה כמו נבחרת מבוהלת, שלא באמת מאמינה בעצמה. בלי כבוד עצמי, בלי יכולת לשנות את גורלה. בלי houevos.
האצבע המאשימה תופנה כמובן בעיקר אל ליאו מסי, האיש שאמור היה לקחת את הנבחרת הזו על כתפיו, ונכשל. במשחק הראשון מול איסלנד הוא היה סביר, אבל החמצת הפנדל הורידה לו את כל הביטחון.
התיקו מול איסלנד היה תמרור אזהרה עבור ארגנטינה ועבור מסי. כולם ידעו שאת המשחק מול קרואטיה, הכי חשוב שלה בארבע השנים האחרונות, ארגנטינה חייבת לנצח. ומסי חייב להתעלות על עצמו. שום דבר מזה לא קרה. להיפך. כבר בעת השמעת ההימנונים הוא נראה מהורהר, ויש שיאמרו אפילו מדוכא. אולי עוד לפני המשחק הוא כבר ידע מה עומד לקרות?
מסי היה אתמול הצל של עצמו. בשלב מסוים במחצית השנייה נרשמו לשוער ווילי קבאז'רו יותר מסירות מאשר ל"פרעוש". ואיך לא? כאשר מסי נראה כמי שהשלים עם מר גורלו הרבה לפני שהמשחק הסתיים. הוא היה כבוי, לא הראה רצון להרים את חבריו וגם לא לנסות "להציל את המולדת" בעצמו.
מסי נגע אתמול בכדור 49 פעמים. זה הכי מעט שלו בכל משחקיו במונדיאלים בהם שיחק לפחות 70 דקות. שישה שחקנים בנבחרת ארגנטינה נגעו בכדור יותר ממנו. הייתה לו רק בעיטה אחת לעבר השער, אבל לא למסגרת. לדעת רבים זה היה משחקו הגרוע ביותר במדי ה"אלביסלסטה" מזה שנים.
מסי נכשל וכנראה שיסיים את הקריירה הבינלאומית שלו ללא תואר. מילא מונדיאל, אפילו בקופה אמריקה הוא לא זכה. זה לא יוריד כהוא זה ממעלליו ומהישגיו במדי ברצלונה – אבל בנבחרת הוא יירשם ככישלון. ואתמול הוא גם לא גילה מנהיגות, מה שהוא עשה בעבר, כמו במשחק האחרון במוקדמות מול אקוואדור. מסי נראה כמי שהתייאש מהסיכוי לעשות משהו עם הנבחרת הזו ועם המאמן הזה.
נכון, יש לארגנטינה עדיין סיכוי קלוש להעפיל לשמינית הגמר ולהינצל מהדחה, אבל גורלה כבר לא בידיה. אם איסלנד תנצח היום את ניגריה, אל תתפלאו אם המשחק בין קרואטיה לאיסלנד במחזור השלישי יסתיים בתיקו – שיתאים לשתיהן. וגם אם ארגנטינה תצליח בדרך נס להעפיל לשמינית הגמר מהמקום השני, ביכולת שהיא מפגינה עד עתה במונדיאל אין לה שום סיכוי לעבור את צרפת.
לכך צריך להוסיף כמובן גם את המצב המנטאלי בו נמצאת נבחרת ארגנטינה כרגע. זו נבחרת שבורה, שרק רוצה לסיים את הטורניר ולעוף הביתה. כמו שזה נראה עכשיו כלל לא בטוח שהיא תנצח את ניגריה במשחקה השלישי ב"בית המוות" - שככל הנראה יבשר על מותה.
אז ליאו מסי אשם, אבל הוא לא לבד. כי כל מה שקשור לנבחרת ארגנטינה קרס אתמול באצטדיון בניז'ני נובגורוד. זה מתחיל עם ההתאחדות המושחתת, בראשותו של "צ'יקי" טאפיה, שמינה את חורחה סמפאולי כמאמן. טאפיה גם אשם בניהול קטסטרופלי של ההכנות למונדיאל: משחק הכנה אחד, מול נבחרת האיטי האומללה, וניסיון לעשות קופה באמצעות משחק מול ישראל, שמלכתחילה היה ברור שאין בו שום ערך ספורטיבי ושלבסוף גם בוטל.
גם הפוליטיקה של הזימונים נראתה מהרגע הראשון הזויה. הוויתור על מאורו איקארדי, אחד החלוצים הטובים באירופה, היא שערורייה. וכך גם ההיסוס בזימון של פאולו דיבאלה, שבקושי שותף ונראה כמו אחד שאף אחד לא באמת רוצה שהוא יהיה חלק מהחבורה. אם השמועות על כך שמסי הוא זה שהחליט בנושא הזימונים, זו כמובן שערורייה בפני עצמה.
סמפאולי אומנם הצליח עם נבחרת צ'ילה, אבל הוא איבד לחלוטין את הכיוון מאז שמונה למאמן הנבחרת. ההפסדים במשחקי ההכנה לניגריה ולספרד (6:1!!) הוכיחו שהנבחרת הזו לא מוכנה. היה מביך לראות את סמפאולי, עם קעקועי הענק על זרועותיו, חסר אונים ליד הספסל. היה ברור שאין לו מושג מה עושים, איך משנים את המצב. ואיך יהיה לו אם במשך שנה שלמה הוא לא הצליח לייצב הרכב וגם לא להקנות לה סגנון משחק.
הבעיה המקצועית הגדולה ביותר של ארגנטינה היא התלות המוגזמת במסי. וזה כאשר לצידו משחקים כוכבי על כמו סרחיו אגוארו, אנחל די מריה וגונסלו היגואין. הם כוכבים בקבוצות שלהם, אבל כשהם מגיעים לנבחרת, התחושה היא שהם מסירים מעל עצמם את האחריות ומצפים שמסי יפעיל את קסמיו וינצח את המשחקים לבדו. כמו מראדונה. רק שאנחנו כבר לא ב-1986, והכדורגל השתנה. נבחרות כבר לא יכולות לנצח בזכות שחקן אחד, גדול ככל שיהיה. וחוץ מזה כנראה שלמסי אין houevos כמו שהיו לדייגו.