לכבוש שוב את העולם: אתגר הנבחרות במונדיאל

יוהאן קרויף במדי נבחרת הולנד במונדיאל 1974, אז הכתומים היו מעצמה (getty) | צילום: ספורט 5

לפני שנים רבות, עוד אפילו לפני שנולדנו, משלה בעולם קביעה שאי אפשר היה להפריך אותה, ולפיה כדורגל הנבחרות היה תן התקן לאיכות ואין עוד מלבדו. אליו היו מביטים המועדונים ברחבי העולם בקנאה ובהערצה כאל המקום אליו צריך לשאוף מבחינת רמת המשחק. ברזיל, גרמניה, איטליה, ארגנטינה ולפרקים הולנד ואנגליה היו מעצמות העל האמיתיות של הדשא.

המהפך בחשיבה התרחש ברבע המאה האחרונה. עם השינויים הפוליטיים והחוקתיים שהתרחשו באירופה, הגלובליזציה המואצת והכסף הגדול שנכנס למועדונים, התאוריה שהועלתה בזמנו על ידי טובי המאמנים והפרשנים של המשחק הלכה ואיבדה ממשמעותה. ברור היום כי המונדיאל, היורו והקופה אמריקה חוסים בצלם של ליגת האלופות, הפרמייר ליג, הליגה הספרדית ושות'. בכליו היחסית מוגבלים של מונדיאל 2018, יקבל כדורגל הנבחרות הזדמנות להוכיח אחרת ולצמצם את הפערים הללו. ספק גדול אם יצליח.

הסופר מייקל קוקס כתב בחודש שעבר מאמר נפלא ב-ESPN, שבו הוא מונה את הסיבות הרבות למהפך הזה. חוק בוסמן שחוקק ב-1995 והמעבר לשוק החופשי מסמל את השינוי הגדול במגמה, שכן עד אז היו הקבוצות הגדולות בעולם הכדורגל בנויות מרוב מוחלט של שחקנים מקומיים, ואם בנבחרת ניתן היה לבחור את השחקנים המקומיים הטובים ביותר, הרי שמטבע הדברים הנציגה במונדיאל או ביורו נחשבה לחזקה ואיכותית יותר מהאלופה המקומית. בעידן של זכויות שידור מנופחות ובעלי הון בעלי עושר עצום, בו כל קבוצת פרמייר ליג יכולה לשחק עם 11 שחקנים זרים ולהקים קבוצת גלקטיקוס, לנבחרת אנגליה אין שום סיכוי להדביק את הקצב של מנצ'סטר סיטי ודומותיה.

נבחרת סנגל במונדיאל 2002, הגיעה לרבע הגמר (getty) | צילום: ספורט 5

הפער בין הקבוצות והנבחרות הולך וגדל גם בשל סיבות אחרות. העובדה שלמאמני הנבחרות יש פחות זמן לתרגל שיטות משחק ולשחקנים עצמם להתגבש כיחידה אחת מלוכדת בניגוד לקבוצה שמשחקת כ-60 משחקים בעונה - מדברת בפניה עצמה. קוקס טוען כי שיטת הלחץ המיושמת בצורה מרשימה בטופ של כדורגל הקבוצות והופך את המשחק לאטרקטיבי יותר, אינו מתרחש כמעט בכדורגל הנבחרות. בנוסף, אותם השחקנים שמגיעים לקיץ אחרי עונה מפרכת סובלים לא אחת מנפילה גדולה ביכולת שלהם במקרה הטוב, או שמגיעים פצועים לטורניר החשוב ביותר של מולדתם ואינם יכולים לספק את היכולת המצופה מהם, כפי שהציגו במועדון המפרנס אותם במהלך כל העונה.

בנוסף לכל הצרות האובייקטיביות שהוזכרו לעיל, המונדיאל סובל מתופעה חדשה שמתרחשת בכדורגל המועדונים - עליית השערים. רק השנה בליגת האלופות, לאחר שחווינו מהפכים ענקיים וכדורגל משובב נפש בשלבי ההכרעה (ריאל מדריד - יובנטוס, רומא - ברצלונה, ליברפול - מנצ'סטר סיטי, קפצו לנו לראש ויש עוד), התברר שזו העונה שבה נכבש מספר השערים הרב ביותר בממוצע למשחק בצ'מפיונס. 3.15 שערים למשחק. זו גם העונה השנייה ברציפות שבה הובקעו במפעל היוקרתי יותר משלושה שערים למשחק. ומה לגבי המונדיאלים? בפעם האחרונה שנכבשו למעלה משלושה שערים בממוצע למשחק בגביע העולם השנה הייתה 1958 והכדורגל היה בשחור לבן.

בשניים משלושת גביעי העולם הקודמים בגרמניה 2006 ובדרום אפריקה 2010 הייתה ירידה חדה בכמות ההבקעות: 2.3 ו-2.27 בהתאמה. דווקא לפני ארבע שנים בברזיל המצב השתפר פלאים: 2.67. מצד שני, משחקי הנוקאאוט ב-2014 בקושי הניבו 2.2 שערים למשחק. ממוצע שנראה דל מאוד בהשוואה לטירוף הכיבושים המשתלט על שלבי ההכרעה של ליגת האלופות. אפשר להסביר את התופעה לא רק בגלל איכות ורמת המיומנות הטמונה בקבוצות הגדולות באירופה, בניגוד לכדורגל הנבחרות הדועך, אלא גם בגלל לחץ וחרדה שבו נמצאות נבחרות רבות החוששות לבצע טעויות ולקחת סיכונים, שיעלו להן ביוקר בטורנירים הגדולים.

ריאל מדריד, חיברה קבוצת גלאקטיקוס מצוינת. נחשבת יותר טובה מספרד? (getty) | צילום: ספורט 5

מספיק יהיה להזכיר ששני המשחקים האחרונים בגמר המונדיאל הסתיימו ללא שערים אחרי 90 דקות, דבר שלא קרה בגמר של ליגת האלופות כבר 15 שנים. המתח הקיים במשחקים בינלאומיים לעיתים מורגש במלוא העוצמה עוד לפני שמגיעים לדבר האמיתי. שימו לב מה קרה בששת מפגשי הפלייאוף האזוריים/בין יבשתיים של מונדיאל 2018. מתוך תריסר משחקים שהתקיימו (בשיטת בית חוץ), שישה הסתיימו ב-0:0. אנחנו מדברים על המפגשים בין שווייץ לצפון אירלנד, שבדיה לאיטליה, קרואטיה ליוון, דנמרק לאירלנד, פרו לניו זילנד ואוסטרליה להונדורס.

מאז שערב הסעודית ספגה שמינייה מגרמניה במונדיאל 2002, הגיעו לא מעט נבחרות חלשות וצנועות לטורניר הגמר. לרוב חשבנו שהן הגיעו עד הלום רק כדי "לקבל על הראש". להוציא את צפון קוריאה שספגה שביעייה מפורטוגל ב-2010, אחרות כמו טוגו, טרינידד וטובגו, אנגולה, הונדורס וניו זילנד הצליחו לעמוד בצורה מעוררת כבוד ולא התבזו בטורניר השיא שלהן. מה שמלמד אותנו כי נבחרות שמגיעות עם תכנית עבודה נכונה, גישה טקטית אפקטיבית והגנה מסודרת, יכולות לתסכל כמעט כל נבחרת על.

באופן אירוני, מאז שליגת האלופות פתחה את שעריה להשתתפות של 32 קבוצות, רק הלך ונפער פער בין הגדולות לקטנות, כאשר מנתונים של חברת הסטטיסטיקה CIES, מדובר באחת הליגות הפחות שיוויוניות באירופה, בשל הצבר של משחקים המוכרעים בהפרש של שלושה שערים ויותר. במונדיאל לעומת זאת, הגדלת הנבחרות ל-32 בטורניר של 1998, לא הביאה לתוצאה המוכרת בעולם המועדונים. הפתעות היו על ימין ועל שמאל - אלופות עולם כמו צרפת, איטליה וספרד נזרקו מהמפעל בבושת פנים. נבחרות כמו קרואטיה, טורקיה ודרום קוריאה השתחלו לחצי הגמר לראשונה בתולדותיהן, בזמן שסנגל, גאנה וקוסטה ריקו הדהימו עם הגעה לרבע גמר בטורנירים האחרונים.

האם בעקבות קדחת השערים של המועדונים, יגררו הנבחרות במונדיאל לכדורגל פתוח והתקפי? סביר להניח שלא. בין הנבחרות הצנועות יש לא מעט שהגיעו לאן שהגיעו בזכות משחק ההגנה המבוקר, כמו טוניסיה, איראן ומצרים למשל, ולא יבחלו באמצעים כדי להשיג את הנקודות שלהן בכל דרך מפוקפקת שצריך. בסופו של דבר, כאשר עושים את ההפרדה בין הגדולים לקטנים, מצופה מהנבחרות הגדולות, המיומנות והמוכשרות יותר כמו ספרד, גרמניה, ברזיל וצרפת לנפק כדורגל אטרקטיבי שילוו בשערים. שהרי זה מה שבסופו של דבר מגדיר את איכות המונדיאל. וחובת ההוכחה הוא בעיקר עליהן.