יש שתי אפשרויות. או שאתה מתכוון להדליק את הטלוויזיה בעיקר לקראת התחרויות של ישראלים, ואז אתה כבר יודע איזו רוח אמורה להיות בריו ואיך זה ישפיע על הגלישה של צוברי, ואתה מנחס מרחוק את האזרי כי ברור שהוא היריב הגדול שלנו בג'ודו, וכל זה כאילו שכחת שההימור הכי בטוח על ישראל הוא לראות פודיום רק מהיציע.
האפשרות השנייה היא שאתה חובב ספורט בנשמתך, נהנה לתפוס גם איזה חצי גמר קפיצה לרוחק מליגת היהלום בקזחסטן, ואז האולימפיאדה הזאת עבורך היא חגיגה של ספורט, של ניסיון האדם לדגדג את קצה היכולת האנושית. במקרה כזה אתה מנסה לתפוס שידור אינטרנטי של גמר הכדורמים, שנופל בדיוק בזמן שבכל הערוצים נותנים את המשחק בשלב המוקדם של מישה זילברמן בבדמינטון.
אין כמעט שום השקה בין האולימפיאדה שאמורה לעניין אותך כחובב ספורט לבין מה שאמור לכאורה לעניין אותך כישראלי. מעקב בעיקר אחרי הישראלים משמעו הסתפקות בקמצוץ ממה שהאולימפיאדה הזאת יכולה להציע לך ברמה הספורטיבית. העולם חוגג את על המסלולים המרכזיים, ואנחנו כרגיל מנסים לתפוס מקום טוב בתור של הטרמינל הצדדי, יחד עם נציגי כל המדינות השכנות לנו.
חברת Gracenote מציגה את טבלת המדליות הווירטואלית שחוזה את מספר הזכיות - ארה"ב 92, 81 לסין - על בסיס שימוש בטכנולוגיות שנשגבות מבינתנו, אך הן נשענות בין השאר על נתונים של תוצאות עבר (אלה שהושגו לאחרונה שוות יותר, והזירה שבה הושגו נלקחת בחשבון כי מן הסתם תוצאות טובות באולימפיאדות ובאליפויות עולם הן משמעותיות יותר). על פי הכלי הזה, ארגנטינה תדעך, ספרד תמשיך להידרדר, אוקראינה הולכת לחוות גיהינום של אולימפיאדה - וישראל תצא ממנה עם מדלייה אחת מארד. עכשיו, קיים אמנם סיכוי למדליות בג'ודו או באתלטיקה, אבל הקוראת מירי רגב מתבקשת לרדת מהפודיום. על פי רוב ההערכות יהיה זהיר יותר ללכת על 0.
אוקיי, אז החזאית לא אופטימית. אבל מה זה אומר עלינו? איפה זה שם אותנו לא בעיני עצמנו אלא בהשוואה אובייקטיבית לחברים אחרים במשפחת העמים?
למה אלט נוילנד כשאפשר אלט פינלנד
המספרים המצטברים של ישראל – שבע מדליות תוצרת שישה ספורטאים – מספרים סיפור די עגום, אבל תירוץ אחד שיכול להיות לנו הוא זה שהספקנו את כל זה ב-15 אולימפיאדות בלבד. בנוסף, המשלחות הראשונות ששלחה ישראל למשחקים הניבו סיפור דיפלומטי יותר מאשר ספורטיבי – לאולימפיאדת מלבורן 56' נשלחו רק שלושה ספורטאים בגלל שהמשחקים נערכו בזמן מלחמת סיני, לטוקיו 64' נשלחו רק עשרה כי הוועד האולימפי הישראלי החליט להעמיד לראשונה רף מינימום להשתתפות וב-80' יישרה ישראל קו עם ארה"ב והחרימה את המשחקים בעקבות פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. כך שאי אפשר להתפלא מכך שנכנסנו לסבב המדליות רק ב-92'.
מול מי שישתמש בתירוץ הזה אפשר להציב מדינות כמו אסטוניה, שהשתתפה רק ב-11 אולימפיאדות וזכתה ב-33 מדליות, או ה-75 מתוך חמש של בלארוס. נכון, אלה שתי מדינות ברית המועצות לשעבר, כך שהייתה להן מסורת ספורטיבית מכובדת ביותר להישען עליה. אז מה תגידו על ה-24 מתוך 12 של מונוגוליה? טוב, אבל אנחנו מדינה קטנה? ספרו את זה לפינים (פחות משישה מיליון, 302 מדליות), או לדנים (פחות משישה מיליון, 179 מדליות). למי עוד יש שבע מדליות? מולדובה (5 הופעות), סרביה (3), אוגנדה (14).
אכן, אחת השיטות המקובלות למדידת כוחה האולימפי של מדינה היא שקלול המדליות שלה ביחס לגודל האוכלוסייה (כלומר חישוב פשוט של גודל האוכלוסייה חלקי מספר המדליות). במדד הזה, פינלנד מובילה עם מדליה לכל 17,904 תושבים, שבדיה אחריה עם מדליה לכל 19,649 והונגריה שלישית עם מדליה לכל 20,972 הונגרים. ארה"ב, שמובילה את דרוג המדליות הכללי, מדורגת לפי השיטה הזאת במקום ה-37, עם מדליה לקצת יותר מ-130 אלף איש. ישראל מדורגת כאן במקום ה-81 מתוך 139 - לפני סין, ברזיל, מרוקו ומקסיקו, אבל אחרי לבנון, ג'יבוטי, ברבדוס וארמניה. את כל אחת מהמדליות כחול-לבן חולקים יותר ממיליון ישראלים.
ישראל יורדת למקום ה-77 מתוך 96 הזוכות כשמדברים על מדליות זהב ביחס לאוכלוסייה, ומצבה עוד מידרדר כשמשלבים נתון משמעותי כמו חוסנן הכלכלי של המדינות. הרוח האולימפית אולי אמורה להתעלות מעל פערים כלכליים בין מדינות, אבל לכו ספרו את זה למדינות נחשלות שלא יכולות לספק לספורטאים שלהן תנאים אופטימליים לתחרות, מעטפת אימונים מושקעת או עזרים טכניים שיכולים לעשות את ההבדל בחלק מהענפים.
טבלת המדליות המצטברות הכללית – ארה"ב ראשונה, ברית המועצות כבר לא כאן אבל שם היא במקום השני, מדינות מערב אירופה מזנבות בהן וסין מבעירה מנועים מאחור – אמנם מושפעת ממספר האולימפיאדות שבהן השתתפו כל אחת מהמדינות, אבל היא גם די מספרת את הסיפור הכלכלי של העולם החל מתחילת המאה שעברה.
על פי חישוב מדליות ביחס לתמ"ג, כלומר מה מידת ההצלחה של מדינה למרות תנאי פתיחה קשים, ג'מייקה היא המדינה האולימפית הטובה בעולם. ישראל, שעל פי התוצר המקומי הגולמי שלה נושקת לאזור המקום ה-50 בדירוג הכלכלות המובילות בעולם, כמעט סוגרת את הטבלה האולימפית עם שבע המדליות המסכנות שלה.
נראה, אם כך, שברוב המדדים האולימפיים אנחנו בתחתית הטבלה - ולפחות לא ממש בקרקעית. אבל מה לגבי ההישגים שלנו בזירות אחרות?
שנתפשר על מקום בינוני באמצע?
הפרויקט השאפתני Greatest Sporting Nation, ששמו מעיד על סדר היום שלו, עוקב מאז שנת 2008 אחר הפעילות הספורטיבית של כל מדינות העולם בענפים האולימפיים ומדרג אותן מדי שנה בהתאם להישגים שלהן. כלומר, מה שנמדד הוא שקלול של הישגים הן במשחקים האולימפיים והן בטורנירים בינלאומיים אחרים.
שנת 2016 נמדדת בזמן אמת, אבל המדד שלם רק בסיומה של שנה קלנדרית, ומכאן שיש לנו פה שבע שנות מדידה של ישראל נגד שאר העולם. אז ככה: את שנת 2015 סיימה ישראל במקום ה-89 מתוך ה-100 שתוצאותיהן מתפרסמות, וזה קרוב מאוד לממוצע הכחול-לבן בשנים שנמדדו. הישג השיא של ישראל היה המקום ה-67 בשנת 2014, ושנה אחורה גירדנו את תחתית החבית עם 92. אגב, 67 הוא גם הדירוג הנוכחי של הגברים הישראלים במדד שלall-athletics.com , אתר שמשקלל תוצאות מ-150 אלף אירועי אתלטיקה. הנשים מדורגות 70.
אם אנחנו מחפשים מספרים נעימים יותר לעין, אולי כדאי שנתבונן בספורט שמתגאה כבר שנים בתואר "ענף הייצוג מספר אחת של ישראל": הכדורסל, שהביא הביתה הישגים בינלאומיים מרשימים כמו המקום השני באליפות אירופה לאומות (1979), מקום שביעי באליפות העולם לנבחרות (1987) וכל הגביעים האירופיים האלה של מכבי תל אביב. ובכן, לפי דירוג פיב"א אנחנו במקום ה-37 בעולם. נשמע לא רע עד שמציצים למעלה ורואים את פנמה (33) וסנגל (31).
אגב ספורט קבוצתי, במהלך משחקי היורו נשמעה בישראל השאלה "למה איסלנד כן ואנחנו לא". רוצה לומר, בטון מעט יבבני, שאם מדינה של 300 אלף תושבים הגיעה למה שהגיעה באליפות אירופה בכדורגל – אז ישראל מחויבת בבדק בית רציני. יש משהו בטענות הללו, וקצרה היריעה מלתאר כאן את תחלואי הכדורגל הישראלי, אבל צריך לזכור מרכיב חשוב: תושבי איסלנד נהנים מהיתרון הגנטי הכלל-סקנדינבי של נתונים פיזיים מהאולימפוס. תושבי ישראל – לא כל כך.
בכלל, זה דבר שצריך להביא בחשבון בכל ניסיון להשוות את ישראל לשאר העולם: גנטית ותרבותית, יהודים וספורט הם לא החברים הכי טובים בעולם. יש יוצאי דופן, וברור שבספורט הישראלי יש ייצוג גם ללא-יהודים - ובספורט הקבוצתי גם ללא-ישראלים, או בעצם בעיקר להם – ועדיין, זאת לא אשמתנו שאנחנו נמוכים ואיטיים והיסטורית נוטים לרוץ בעיקר כשצרינו רודפים אחרינו. אז אולי אנחנו בסדר בהתחשב בנסיבות?
ברוכים הבאים לפלייאוף התחתון
כמה ישראל באמת גרועה בשורה התחתונה? זה מעניין, כי אין שום דרך להכריע. לפחות לא במונחים אובייקטיביים. אפשר למדוד את מיקומה האולימפי של ישראל בהשוואה למדינות אחרות, בהתבסס על גודל האוכלוסייה של המדינה ובהתחשב במצבה הכלכלי, אבל זה לא משקלל נתונים גנטיים, תרבות ספורט או אלף ואחד מדדים אחרים שהוזכרו כאן או שבכלל לא הגענו אליהם.
מה שאפשר לקבוע בוודאות הוא שאנחנו לא הכי גרועים בעולם. ברוב הסקרים שהוזכרו כאן מדורגת ישראל במרכז השליש העולמי התחתון - קבוצת תחתית, אין ספק, אבל לא מועמדת לירידה. זה כנראה אזור המחייה הספורטיבי שלנו: מקום טוב למטה.