גאווה צהובה: המכביזם חוזר אחרי עשור

מכבי תל אביב חוגגת אליפות (צילום: אודי ציטיאט) — האהבה שלהם חזקה מהשנאה של הקנאים. מכבי תל אביב חוגגת אליפות | צילום: אודי ציטיאט

אני לא יודע מה המקום הכי יפה בישראל – אולי עמק יזרעאל בפריחת האביב, אולי מצפה רמון כשהשמש עוטפת את המכתש, אולי חוף דור בשקיעה. אני באמת לא יודע מה המקום הכי יפה בארץ – אבל אני יודע בהחלט מה המקום הכי מכוער בישראל – קוראים לו "אצטדיון רמת גן". מדובר בפיסת ארכיאולוגיה דוחה משנות החמישים שלא מתאימה לקבורת גופות מחבלים. גוש בטון כעור שצריך להיות חוק שימנע ממנו לארח הופעות רוק או משחקי כדורגל. העובדה שבשנת 2013 עדיין מקיימים בו אירועים גדולים היא שערורייה, ואין כמעט אף אחד בישראל שלא יסכים עם הקביעה שצריך להרוס את האיכסטדיון הזה לאלתר. ואוי, כמה שאני אוהב אותו.

אני באמת אוהב את אצטדיון רמת גן. ושלא תטעו, אני אהיה הראשון לפתוח את בקבוקי השמפניות כשהבולדוזרים יבואו להרוס אותו – אבל זה לא משנה את העובדה שכמה מרגעיי היפים ביותר היו במקום הזה ממש.

אצטדיון רמת גן אירח את הדרבי התל-אביבי הראשון שראיתי. כאוהד מכבי לעולם לא אשכח את המשחק הזה. זה היה בתחילת שנת 93, ישבתי בשער 3, זה היה המחזור ה-30, ומכבי ניצחה 0:3 (צמד של מאיר מליקה).

הבעלים מיטש גולדהאר חוגג אליפות (צילום: אודי ציטיאט) — הביא למכבי תל אביב מצרך נדיר: שקט. מיטש גולדהאר חוגג אליפות | צילום: אודי ציטיאט

ראיתי שם גם את משחק הכדורגל הכי גדול שראיתי בחיים, ה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה. ראיתי שם גם הופעות של בוב דילן, מדונה, פול סיימון, דיאנה רוס ואת לאונרד כהן בהופעה הכי מרגשת שהייתה אי פעם בישראל. הייתי ביציע המזרחי כשכמה אוסטרלים יהודים מסרו את נפשם לאלוהי הירקון ובטריבונת הבטון עברה שמועה לפיה התרחש פיגוע המוני מחוץ לאצטדיון. הייתי שם לפני עשר שנים כשאבי "להיות איתך בכל דקה" נמני הביא למכבי תל אביב את האליפות האחרונה שלה, והייתי שם השבוע כשמכבי תל אביב של מיטש גולדהאר זכתה באליפות הכי מרשימה של קבוצת כדורגל מאז שאותו נמני פרש ממשחק פעיל.

שקט זו מילה גסה

אפשר לקרוא לי טרמפיסט. ובצדק. בחמש השנים האחרונות הפסקתי ללכת לכדורגל ישראלי. אני לא היחיד. כמות האוהדים שמגיעה היום למשחקי כדורגל פחותה בהרבה משהייתה לפני עשור. זה קשור לרמה, זה קשור למתקנים, זה קשור לאנשים ששם המשפחה שלהם מתחרז עם המילה "אחוזון". אני עזבתי מכיוון שלא הרגשתי יותר שייכות לאף קבוצה. הבנתי את זה כשהגעתי לדרבי תל אביבי, היריבה העירונית השפילה את הקבוצה שלי – ולי פשוט לא היה אכפת.

הקבוצה שלי כבר לא הייתה "הקבוצה שלי". הליגה שלי, שהוכרזה כליגה השישית בטיבה באירופה, לא באמת הייתה "הליגה שלי". לא הצלחתי להביא את עצמי להתעניין במשחק בין סכנין לרמת השרון או בין אשדוד להפועל רמת גן.

ואז הגיע איזי שרצקי, מכביסט יקר, והראה שיש עדיין מקום ללב בכדורגל הישראלי. בעזרת הרבה כוח רצון, מקצוענות ואמונה – הוא הביא את קרית שמונה לזכייה היסטורית באליפות המדינה. האליפות הזאת החזירה קצת את האמון בקסם שיכול להיות בכדורגל. על הקסם הזה התבססה הקבוצה הנהדרת שנבנתה השנה בקרית שלום. כן, היו שם אנשי מקצוע מהאקדמיה של ברצלונה – אבל היו גם חבר'ה שגדלו על כדורגל ישראלי קלאסי – במובן הטוב של המילה. כאלה שקוראים להם דור, ריף, אלירן, יואב, עומר, ערן, איתן, שרן, אלי וכן – גם מהראן ומונאס.

שחקני מכבי חוגגים אליפות (צילום: אודי ציטיאט) — חבר'ה שגדלו על כדורגל ישראלי קלאסי - במובן הטוב של המילה | צילום: אודי ציטיאט

העליונות של מכבי תל אביב על הליגה נראתה מהמשחק הראשון (הניצחון על מכבי חיפה) ועד למשחק ההכתרה מול רמת השרון. כדורגל פשוט, זורם, עם הרבה אמונה עצמית ושקט. כן, אמרתי שקט. המילה הזאת שלא מתאימה לכדורגל הישראלי. לא מאמינים כאן בשקט. לא ברמת הקבוצות, בטח שלא בנבחרת ישראל – ושקט זה בדיוק מה שהביאו לכאן החבר'ה הקאטלונים (גם ההולנדי שביניהם). אף אחד לא הסכים לדבר על אליפות עד שהצלחת הונפה, אף אחד לא הסכים לדבר על משבר אחרי הפסדים, אף אחד לא ידע מי רב עם מי או מי זייף באימון – שקט. מילה גסה שמביאה אליפויות.

מה זה מכביסט?

מאז אותה אליפות של ניר קלינגר, עם העונה המופלאה של ברוך דגו והסיומת האדירה של אבי נמני – השתנה משהו בסלנג הלאומי. המילה "אליפות" הפכה להיות בשימוש יומיומי לתיאור של דבר מוצלח. איזה חומוס אליפות יש לאבו חסן ביפו, איזה סרט אליפות החדש של טרנטינו – ואיזו אלופה אשתי, הדליקה לי את הבוילר בלי שביקשתי.

אז האליפות האחרונה של מכבי תל אביב היא פשוט אליפות אליפות, שמסיימת עונה אליפות. בלי כוכבית של קיזוז, בלי חשדות לשחיתות ובלי ניצחון בפוטו-פיניש בזכות הפרש שערים. אלופה.

גלעד שליט וחברים במשחק האליפות של מכבי תל אביב בכד (צילום: אודי ציטיאט) — כמה מגיע לו לחגוג מכל הלב הצהוב. גלעד שליט באצטדיון רמת גן | צילום: אודי ציטיאט

קבוצה שמבטיחה את המקום הראשון שבועות לפני סוף העונה? אלופה. שמביאה 35 אלף ישראלים למגרש הכדורגל הנורא ברמת גן? אלופה. ואף אחד מעשרות האלפים לא פרץ לדשא? אלופה. ושיתפה המון שחקני בית? אלופה. והחזירה את האמון לקהל? אלופה. ושיחקה רק עם שלושה זרים בהרכב? אלופה. שגרמה לשחקנים ישראלים להעדיף אותה על אירופה? אלופה. שאירחה את גלעד שליט ביציע ונתנה לו לחגוג מכל הלב? אלופה. שהוכיחה שאין דבר כזה "קללת חלוצים" עם מלך השערים הבלתי מעורער של הליגה? אלופה. שחזרה מפיגור לניצחונות עמוק בתוך תוספת הזמן? אלופה. שהכרוז שלה הפך לקאלט ביוטיוב? אלופה. שניחמה את אוהדי קבוצת הכדורסל בעונה הכי נוראית שלהם מזה שנים? אלופה. שהאכילה את הפועל בארבע חתיכות (וקופחה בפנדל בתוספת הזמן על יואב זיו)? אלופה!

זו קבוצה אלופה שמורכבת משחקנים מכביסטים ומאמנים מכביסטים. גם אלה ששיחקו בהפועל ובית"ר, גם אלה שגדלו בברצלונה או בכפר סולם. מכביסטים אמיתיים.

אז מה זה מכביסט אמיתי? מכביסט הוא טיפוס אקטיבי, לא מחכה שיתנו לו כבוד אלא לוקח. בנחישות, בספורטיביות, באצילות – בגאווה. מכביסט לעולם ייקח אחריות. אף שופט מעולם לא היה אשם בהפסד של הקבוצה שלו, אף שחקן מעולם לא היה יותר חשוב מהקבוצה שלו, אף קבוצה מעולם לא הפסידה מולו – אלא הוא ניצח.

מכביסט זוכר ולא שוכח. את הצבע הצהוב של החולצה שהגיע מהטלאי שלבשו יהודי אירופה בטרגדיה הקשה ביותר בהיסטוריה האנושית. את האנשים שהקימו את האגודה שלו. את אלה שאינם איתנו עוד, את אלה שתמיד יהיו חקוקים על לוח לבנו הצהוב. לעד.

המכביסט צובר זיכרונות, אוגר חוויות, מתרגש מכל ניצחון, חרד מכל הפסד, עיוור לכל מכשול, גאה בכל צעד, מנצח אציל, מפסיד נדיר, מביס בסטייל – ומעל הכל, הוא אוהב. המכביסט לא צריך לשנוא אף אחד. גם אם הקנאים מנסים לפגוע בו, המכביסט נשאר נאמן לדרכו. האהבה שלו חזקה מהשנאה שלהם.

האחד נולד מכביסט, האחר הופך למכביסט במהלך חייו – אך אחד לא נפטר מהמחלה הצהובה הזאת. יש שיאמרו שלהיות מכביסט לכל החיים זו בחירה, אך מדובר בטעות נפוצה. מכביסט זה להיות חלק ממשפחה - ומשפחה לא בוחרים.

המכביסט כבר חולם על הטיסה למשחק חוץ בליגת האלופות.