וואו. את היום שחוויתי אתמול אקח איתי לכל החיים. איגוד הג'ודו הגיע למשחקים האולימפיים עם שבעה ספורטאים חזקים וציפייה ברורה - להשיג לפחות מדליה אולימפית אחת. היומיים הראשונים עם ההפסדים של שירה ראשוני, גולן פולק וגילי כהן התחילו לעורר דאגות וסימני שאלה. אז הגיע שגיא מוקי, שלמרות האכזבה מהמקום החמישי, הוגדר כגיבור ע"י ראשי המשלחת לאור המשבר הקשה שפקד אותו.
ההישג שלו הצליח להרים את המורל בנבחרת ולשנות את האווירה. יחד עם זאת, מפלס הלחץ אצל אנשי הג'ודו עלה וממש התפוצץ לקראת היום של ג'רבי. לכולם היה ברור שעכשיו, יותר מתמיד, הזרקור מופנה לעברה של אלופת העולם לשעבר, שמלכתחילה סומנה כאחת מהתקוות הגדולות של המשלחת הישראלית.
עם המשקל הכבד והידיעה שהנבחרת שלה וענף שלם נמצאים לה על הכתפיים, עלתה ג'רבי לקרב הראשון מול אספינוסה הקובנית, קרב שסומן כמוקש. נוסיף לזה את המאבק והסאגה סביב ג'רבי ושלזינגר ותקבלו מתכון להתקף לב (לא עלינו) בקרב אנשי האיגוד.
ג'רבי עברה את המשוכה הראשונה בהצלחה. כשחלפה במיקסזון אפשר היה לראות את האש בעיניה. מרוכזת כל כולה בעצמה, לא מנידה את הראש ימינה או שמאלה, בעולם משלה. בפעם השנייה במיקס זון, אחרי ההפסד הדרמטי לסילבה הברזילאית ברבע הגמר, ההליכה היתה אותה הליכה, אבל משהו בעיניים כבה. המדליה הנכספת אומנם עדיין היתה בהישג יד, אבל הרגישה מעט רחוקה יותר.
בזמן ההפסקה לקראת הקרבות המכריעים, השיחה המרכזית במחנה הישראלי היתה השיפוט הביתי לטובתה של הברזילאית. "הקרב נגנב מירדן", קבעו אנשי האיגוד בצורה נחרצת, ובין לבין החזרה על "יהיה בסדר", אפשר היה לשמוע את הדאגה לגבי ההמשך. את ג'רבי, שהייתה צמודה למאמנה, שני הרשקו, ניסו לנטרל מכל הרעשים.
בחזרה לארינה Carioca 2 לאחר ההפסקה אפשר היה להרגיש את הלחץ והפרפרים בבטן. בכל זאת, ברגעים כאלה תפקיד העיתונאי מתמזג עם התחושות והרצון האישי לראות ספורטאי ישראלי על הפודיום, כמו כל ישראלי. בכניסה אחד מהעיתונאים הברזילאיים החזיק את העיתון שבשערו מתנוססת התמונה של סילבה הברזילאית, שהוכתרה אתמול לאלופה האולימפית במשקל של עד 57 ק"ג. "Brazil's golden girl" הייתה הכותרת. האם ירדן גם תהפוך לגיבורה לאומית בעוד מספר שעות? הרהרתי לעצמי.
לקרב בבית הניחומים מול יאנג הסינית ג'רבי עלתה חבולה. למרות חבישה על השפה, זכר לפציעה מהקרב מול הברזילאית, אפשר גם דרך המסך במיקסזון לזהות את אותה אש בעיניים שראינו אחרי הניצחון הראשון. המבט של ג'רבי שידר שהיא הולכת לטרוף את זה. ניצחון. מדלית הארד במרחק נגיעה.
"את עושה את זה. עד הסוף, את נראית עשר", צעק לכיוונה של ג'רבי פיזיותרפיסט הנבחרת, נמרוד משה, כשג'רבי שוב יצאה למיקסזון בדרכה אל חדר החימום. כמו בפעמים הקודמות, גם עכשיו שום דבר, גם לא הצעקות הללו, הוציאו את ג'רבי מהפוקוס. ממרחק המטרים הספורים ממנה כמעט ויכולתי לראות במקום האישונים שלה סימנים של מדליה.
ואז הגיע רגע האמת: הקרב על הארד. 4 דקות של מתח אדיר. העיתונאים הישראליים הצטופפו מול המסך במיקסזון, עוקבים בדריכות אחרי כל תנועה. מיותר לציין את שאגות ה-"יש" כשג'רבי הפילה את יריבתה ביוקו, לאחר מכן בווזארי ואז כשהשעון הראה על תום ארבע הדקות, מה שבישר שהג'ודאית הישראלית מדליסטית אולימפית. כשהיא יצאה בפעם האחרונה למיקסזון, היא כבר לא הייתה עם המבט ה-"קטלני", הדמעות מעיניה לא הפסיקו לזלוג והגרון בקושי הפיק צלילים. גם אני התאפקתי. רציתי לבכות יחד איתה.