זה נשמע כמו תיאור סצנה מתוך "כתום זה השחור החדש": מעבדה סודית נבנית צמוד לחדר בדיקות הסמים של הסוכנות העולמית למניעת סמים בספורט (WADA) באתר התחרויות של אולימפיאדת החורף בסוצ'י 2014. לקראת לילה, בשעה שבה אנשי הסוכנות כבר לא באזור, נכנסים לחדר הבדיקות אנשי היחידה הרוסית למניעת שימוש בסמים בספורט. הם מעבירים את הבדיקות הנגועות בסמים אל מעבר לחור פצפון שנפער בין שני החדרים ומקבלים בחזרה דגימות שתן נקיות, שלחלקן הוסיפו מלח כדי להשוות את משקלן לאלו הנגועות.
אוליפיאדת החורף בסוטצ'י 2014 | צילום:
Al Bello, GettyImages IL
באולימפיאדה הביתית שלה זכתה רוסיה ב-33 מדליות (מקום 1). ארבע שנים קודם לכן, בוונקובר, רוסיה חזרה הביתה רק עם 15 מדליות (11). כמה חודשים אחרי סוצ'י חשפה תכנית תחקירים גרמנית את האמת על מה שהתברר כפרויקט הסימום הרוסי: על פי התחקיר, גורמים ממשלתיים ברוסיה שיחקו תפקיד מרכזי בפרויקט, ואילו זורקת הדיסקוס לשעבר ייבגניה פצ'רינה טענה ש-99 אחוזים מהאתלטים שייצגו את רוסיה השתמשו בחומרים אסורים. תכנית הטלוויזיה התגלגלה לחקירה משמעותית, שחשפה שימוש נרחב ושחיתות מצד כמעט כל מי שניתן להשחית. כתוצאה, רוסיה הושעתה מהשתתפות באולימפיאדה - וקיבלה ברגע האחרון חנינה חלקית שאפשרה לחלק מהספורטאים שלה להופיע במשחקים. אבל מה לגבי המדינות שאין בכלל שאלה לגבי ההשתתפות שלהן בריו 2016?
אפילו האתלטים מודים
סמים משפרי ביצוע, וגם תכניות סימום שממומנות על ידי המדינה, מוכרים לנו כבר 40 שנה. המלחמה הקרה הובילה את המזרח גרמנים לסמם ספורטאים וספורטאיות - כמעט עד פגיעה בנפש - במטרה להגיע להישגים בפרצוף של העולם המערבי. כך עשו גם ברית המועצות וסין. אולימפיאדת סיאול חשפה בפני כל את הסטרואידים האנאבוליים, שגילויים בגופו של האצן בן ג'ונסון הוביל לתלישת מדליית הזהב מחזהו.
בן ג'ונסון - זכה בזהב במקצה ל-100 מטר בריצה, כמה ימים לאחר מכן גילו חומרים אסורים בבדיקות הדם שלו | צילום:
Getty Images, GettyImages IL
מאז, כל ספורטאי שחוזר מחופשת הקיץ עם קרסוליים עבים יותר נחשב לחשוד. ואולי בצדק: כבר ראינו ספורטאים נתפסים כשבדמם משפרי ביצועים לא חוקיים כמעט בכל ענף, בעיקר אלה היחידניים – ריצה, הרמת משקולות, אופניים, טניס. ויקטור קונטה, בעלי מכון "באלקו" והאחראי לסימום ספורטאים רבים בעשור שעבר, אמר החודש ל"גאזטה" האיטלקי ש-65% מהאתלטים משתמשים בסמים. זאת עדות מבפנים, הכי מבפנים שיש. אז למה שלא נחשוד.
אין מה לעשות. אנחנו חיים בעידן ספורטיבי שבו כולם מלוכלכים עד שיוכח אחרת באופן חד משמעי, וקשה מאוד להוכיח אחרת. זו עובדה שבשנים האחרונות מושקעים יותר מאמצים ונתפסים יותר מסוממים; זו גם עובדה שהעבריינים רק ממשיכים להשתפר.
ב-2009 נוצרה תעודת הזהות הביולוגית, שבעזרתה ניתן לעקוב אחר שינויים בבדיקות של ספורטאי. בפועל, זה אומר שהעוברים על החוק יכולים להיתפס ולעמוד לדין גם זמן רב אחרי הישג השיא שלהם. בהתאם לכך שינו הכימאים את מינון החומרים, כך שבבדיקה יעברו מילימטר מתחת לרף הגלוי. הרוסים מצדם פיתחו קוקטייל סטרואידים מיוחד, "הדוכס" הם קראו לו, שהוסווה בתוך משקאות אלכוהוליים (שיבאס לגברים, ורמוט לנשים), וכך הקשה על הגילוי בבדיקות. הנה זה שוב: הטכנולוגיה מתקדמת, אבל לא מהר כמו הרמאים.
אגב מהירות, ההערכות הן שלפחות אחד מתוך כל שמונה רצים בגמר ה-100 מטר יכול לקחת משפרי ביצועים ולעולם לא להיתפס רק בגלל המבנה הגנטי הספציפי שלו - מה שמוביל אותנו לסקר אנונימי שערך בשנה שעברה כתב העת Sports Medicine בקרב ספורטאים מקצוענים, ושהעלה כי 14 עד 39 אחוז מהם צורכים סמים משפרי ביצוע. ובכל זאת, רק אחוז או שניים מהם נכשלים מדי שנה בבדיקת סמים.
עד לאחרונה לא היה ויכוח בסוגיה המוסרית של שימוש בסמים בספורט. רע, אסור: זו הייתה העמדה הרווחת, לפחות ברמת ההצהרה. מספר תחקירים עיתונאיים הוכיחו שליגת הפוטבול האמריקאית נגועה טוב-טוב בסמים משפרי ביצועים וה-NFL עושה מעט מאוד כדי לבדוק או כדי לטפל בספורטאים האלה - חלקם, על פי אותם פרסומים, גדולים ומוכרים כמו פייטון מאנינג.
עיתונאים ופרשנים נותנים תוקף פילוסופי להימנעות כזאת מניסיון לתפוס אתלטים עבריינים, וטוענים שחומרים משפרי ביצועים הם למעשה גורם רצוי בספורט. טענה זו פרצה לשיח כשהופיעו חליפות השחייה המשופרות, שהביאו לקצב אקספוננציאלי של שבירת שיאים, ולבסוף נפסלו לשימוש - לא לפני שקוטלגו תחת הכותרת "סימום טכנולוגי".
מייקל פלפס - עובר את מארק ספיץ וזוכה ב-8 מדליות זהב באולימפיאדה אחת. בזכות החליפה? | צילום:
Julian Finney, GettyImages IL
אז כן, התשובה הגורפת היא ש(כמעט) כולם מסוממים. אם לא במובן של משפרי הופעה כימיים, אז באלף דרכים אחרות. האם ניתן לעצור את זה? והאם יש טעם לנסות בכלל?
יכולת ספורטיבית או יכולת כלכלית
הטענה הליברלית של המצדדים בשימוש בחומרים האסורים-בינתיים ראויה לכל הפחות לדיון. לכאורה, הדאגה המרכזית משימוש בחומרים אלה היא בריאות האתלטים. על זה יהיה מי שישיב שרגולציה יכולה להוביל לכך שספורטאים יקבלו חומרים שנבדקו, במינונים שלא יפגעו בהם; ובכלל, למה לא נשמע קולם של הדואגים לבריאות הספורטאים כשמדובר בתחרויות איגרוף או בפוטבול?
זה משחק של ספורטאים או של רוקחים, תשאלו. למה מנצח בתחרות צריך להיקבע במעבדה, ואיזה מין ספורט זה אם הזוכה הוא מי שהיה לו מספיק כסף כדי לדאוג לעצמו לתנאים האופטימליים? או, על זה אפשר לענות בקלות: זה המצב בספורט גם ככה. החידושים הטכנולוגיים שמהם נהנה הספורטאי במדינות מסוימות, המעטפת המדעית של מערכת האימונים והשכר שהוא מקבל עבור עבודתו, דוחפים את נקודת הזינוק שלו לפחות בכמה מטרים נוספים. מדינות עשירות מצליחות בספורט יותר ממדינות עניות, אומר ג'יימס קירקופ מה"דיילי טלגרף". כך שספורט הוא כבר עכשיו תחרות בין משאבים.
בדיקות חומרים אסורים, אולי כדי לחשוב על אסטרטגיה אחרת ולא רק להתנגח נגד? | צילום:
George Frey, GettyImages IL
בהינתן שחלק גדול מהאתלטים אכן מסוממים, ובהתחשב בכך שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לתפוס ולסלק את רובם, נראה שעולם הספורט עומד בפני שלב הכרעה: להמשיך לרדוף אחרי העבריינים בשם טוהר המשחק או להלבין אותם, להפנות את כל המשאבים לרגולציה של סימום חוקי ולגדל מפלצות אתלטיקה מתוחזקות ששוברות את כל השיאים בלי לחשוש ממה שיקרה אחרי שיטילו את מימיהן בבקבוקון קטן. כשרייטינג וכסף עומדים בראש מעייניהם של קובעי המדיניות, זו בטח לא החלטה קלה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
