דברים שהאנשים הכי רגילים יכולים ללמוד מהספורטאים הכי גדולים

השעה 12 בלילה. אני וחברה יושבות בבר. חוץ מהבירה והצ'ייסרים הריקים שמעידים על כך שקרה כאן משהו של פעם בעשור, אנחנו לא מזיזות את העיניים מהמסך. סימון ביילס בדיוק עולה לקרקע ואנחנו לא יכולות לעזוב. לא עכשיו, כשהפלא האנושי הזה קורה לנגד עינינו. לא כששרירי הענק נותנים הכל כדי לשרת את הילדה המתוקה הזו עם הסרט בשיער והסיכות שמותחות את כל המאמץ. זהו, זה קרה. התינוק של החברה שלי מחכה בבית שיבואו כבר להיניק אותו, אצלי ימים שלמים ללא שינה, אבל אי אפשר לעצור את ההתמכרות הזו. אולימפיאדה, מי חשב? קפיצות מסונכרנות למים, מסלולי אופניים, קרב רב גברים – והלהיט של הקיץ: ג'ודו. אני לא רוצה שזה ייגמר לעולם.

כשהייתי קטנה התעמלתי. עשיתי בורג ופליק פלאק וסלטות קדימה וסלטות לאחור. כולם קראו לי נדיה קומנץ' והייתי הבטחה – אם לא בעולם הגדול, אז לפחות ברחובות של רחובות. כמובן שלא יצא מזה כלום חוץ ממבנה גוף של דייגו מראדונה, אבל כשאני צופה בסיימון ביילס אני מקנאה קנאה עזה. הפוטנציאל היה, אז למה בחרתי בצופים וחברות וחברים ונשיקות ראשונות ועשן סיגריות שכולו סוד אחד גדול?

זה לא רק אני והכישרון הלא ממומש שלי והנומך הלא הפיך שלי. מה שהכי מדהים בספורטאים האלה זה המימוש. לא רק דור ה-Y יכול להסתכל וללמוד, אלא כולנו.

כמה מאיתנו כבר רצים קדימה עם השאיפות שלהם ממש עד הסוף? כמה מוכנים להקריב את כל החיים שלהם, את הגוף שלהם - את הפיצה וההמבורגר, את כל מה שהעולם הזה מציע לנו - בשביל דבר אחד שהוא קשה מאוד פיזית ובלתי אפשרי נפשית? והכל סביב זה, גם האינסטוש והפייסוש והפנאי. אין להם פנאי בעולם שכולו פנאי. האנשים האלה נושמים דבר אחד ויחיד בעולם כל כך ורסטילי, ואנחנו צופים בהם בערגה לימים שבהם רק מסלול אחד היה פרוס בפנינו ולא היינו צריכים להחליט בין שפע של חומר ונפש. הם כמו ילדים, כל כך רחוקים מפיתויים.

גיבורת ישראל | צילום: Ryan Pierse, GettyImages IL

אני תמיד מחכה לסוף. לבכי, לחיוך, להנפת היד, לעיניים המרוכזות. מחכה לראות – האם זה השתלם להם? האם זה היה שווה? אז הוא שלישי בעולם, אז היא המתעמלת הכי גדולה שהייתה כאן. ועכשיו מה? כן, היא בוכה כלא מאמינה. וירדן ג'רבי מניפה את דגל ישראל ואנחנו מבכים איתה את כשלוננו התחרותי. אבל זה יותר מזה, וכשמבינים את הערך המוסף – כן, זה שווה.

כמה יפה לראות אנשים שלא מעניין אותם הרבה חוץ מקו הסיום, שיודעים לשחות כמו דג, שקופצים כמו גיבור-על. הם מפתיעים אותנו ומלהיבים אותנו כמו שהאייפון החדש יכול להלהיב אותנו. הם הסטארטאפים של החיים, וזה ממלא אותנו באמת טהורה: לא רק הטכנולוגיה יכולה להדהים אלא גם האדם. זה נראה פתאום כל כך מלא בתשובה. דת שכולה גוף לוהט והישגים, וזה מושלם.

אז כבר שבועיים אני לא ישנה בלילות וזה מדהים שיש משהו שמעניין אותי עד כדי שלילת זכותי לנקר מול הטלוויזיה. והג'ודו. או, הג'ודו. חיות טורפות מתייצבות ראש אל ראש, תופסות, נועצות ציפורניהן, מאגפות, הופכות את הטרף עד כדי גסיסתו. לא פלא שאנחנו הישראלים כל כך טובים בזה.

יותר מכל, האולימפיאדה היא אמונה. להאמין במשהו זה לא רע בכלל, בעיקר כשזה בעצמך. מישהו יודע איפה יש חוג ג'ודו למבוגרים?