את דודי סלע פגשתי לראשונה כשהיה בן 9, כשאחיו הגדול עופר הביא אותו לאימון משותף. שנה לאחר מכן כשעברתי לאימון, דודי הפך להיות התלמיד הראשון בקריירה החדשה שלי. במשך שלוש שנים ערכנו מאות אימונים אישיים וקבוצתיים, כולל נסיעות לטורנירים בחו"ל שבהם המשימה העיקרית שלי היתה להקנות הרגלי אימון ודפוסים מקצוענים שהיו זרים לילד המוכשר אך העצלן שהגיע מהפרובינציה.
בגיל 14 נפרדו דרכינו, ואני זכיתי לפגוש את דודי כשהיה נוחת אצלי בניו יורק מדי שנה לטורניר היו.אס אופן לנוער. למשך שבועיים היינו חוזרים ליחסי מאמן/שחקן. במשך שמונה השנים האחרונות, בתקופת הנוער ואח"כ בראשית תקופת המקצוענות שלו, הוא היה מגיע אליי כשהוא מתוסכל ובמצב רוח מזופת, בלי אגורה. והייתי צריך לשכן אותו אצל משפחות ולארח אותו בביתי. הוא היה מגיע לא מאורגן, לא מפוקס וללא שום הכוונה מקצועית. אחיו עופר היה עושה לי את שיחת הטלפון הקבועה מספר ימים לפני הטורניר, ובה היה מבקש שאעזור לדודי, שאטפל בו כי אין לו שום תמיכה כלכלית משום גורם בארץ.
השבוע, כשהוא נכנס אליי לארוחת הערב המסורתית שלנו ממרומי המקום ה-35 בעולם, זה כבר היה דודי אחר לגמרי. יותר בוגר, יותר מקצוען. "סוף סוף עברתי אותך בדירוג", הוא אומר לי בחיוך. מולי ישב שחקן סבב מקצוען עם קבלות וביטחון עצמי גבוה, אבל יותר מהכל עם בגרות נפשית. את החשבון על הארוחה הוא התעקש לשלם ("עזוב, גלעד, ראית את הדירוג שלי? אני מזמין"). מדהים מה שדירוג מכובד ושקט כלכלי יכולים לעשות לשחקן טניס.
5-6 קילו של שרירים
כשאני שואל אותו אותו אם הוא מרגיש שייך לרמה הזאת של ה-30 הראשונים, הוא אומר: "כשהכל מתחבר לי אז אני בהחלט שווה טופ 30 ואפילו יותר. הבעיה אצלי מתחילה כשאני לא בכושר טוב ומאבד קצת את הבטחון, אז אני יכול להפסיד לסתם שחקנים ממוצעים שפחות טובים ממני בהרבה".
* מה אתה צריך לעשות כדי להישאר בדירוג הזה מספר שנים, ואולי גם לשפר אותו?
"שם המשחק זה יציבות, לנסות לעבור בכל שבוע כמה סיבובים. למזלי, שיטת הדירוג הנוכחית עוזרת לשחקנים כמוני. כי ההפסדים בסיבובים הראשונים לא מזיקים כל כך, במידה שאני מצליח לעשות תוצאה טובה מדי כמה טורנירים וצובר בוחטה של נקודות במכה אחת, כפי שעשיתי השנה. המודל שלי הוא שחקן כמו דווידנקו שהוא לא גבוה במיוחד וגם אין לו הגשה הכי חזקה. הוא פשוט משחק ברמה גבוהה מדי שבוע, כמעט ולא טועה מהקו אחורי ויש לו עבודת רגליים מושלמת. בשביל להגיע לרמות האלו אני חייב להתחזק בחלק הגוף התחתון שלי, להוסיף לפחות עוד 5-6 קילו של שרירים בכדי לעמוד בעומס של משחקים של הטוב מחמש מערכות. היום אפילו במשחק של הטוב משלוש אני מרגיש את העייפות במערכה השלישית. העייפות גורמת לי לזייף ולקצר את הנקודות. זה גורם לי לקבל החלטות לא נכונות, להמר יותר, כי אין לי כבר כוח להזיז את הרגליים כמו שצריך".
* בדייויס לא מרגישים את העייפות שלך.
"למשחקי הדייויס אני תמיד מגיע אחרי מחנה אימונים, לכן אני גם משחק יותר טוב כי אני תמיד מזיז את הרגליים ולוקח את הכדור מוקדם כמו שצריך. בסבב יותר קשה לי ליישם באופן עקבי את עניין ההכנה, כי אין הרבה זמן לעבוד על כושר גופני בזמן הטורנירים, ואני לא תמיד מגיע מוכן פיזית ומנטלית".
* מה יהיה עם ההגשה שלך? שנינו יודעים מה הבעיה הטכנית, אתה עדיין עובד על שיפורים ושינויים או שאתה אומר שזה מה שיש ועם זה אני יוצא למערכה?
"אין ספק שההגשה היא נקודת תורפה שלי. אני יודע את זה ועובד על זה כל הזמן. באימונים זה עובד יפה ויש לא מעט ימים שזה עובד גם במשחקים, אבל כשאני קצת מאבד את הביטחון אני חוזר אחורה ומבצע את אותן טעויות טכניות. אין לי הרבה בטחון בהגשה השנייה שלי. אני יודע שאני צריך לשחק על אחוזים, כפי שאתה תמיד לימדת אותי, כלומר לא ללכת על אסים אלא להכניס סרבים ראשונים בטוחים יותר במטרה לנצח את הנקודה מהקו האחורי. אבל לא מעט פעמים אני מחליט להמר על אסים, כי זה באופי שלי. כשזה עובד אז אני מנצח, כשלא זה עולה לי במשחקים".
* כשאתה משחק מול דיוקוביץ' בשמינית גמר ווימבלדון, אתה באמת מרגיש שאתה מסוגל לנצח אותו?
"האמת, שחקנים מהסוג של דיוקוביץ', פדרר, נדאל, מארי, נלבנדיאן, דווידנקו - אלו שחקנים שהם ברמה אחת מעל הסבב. מתוך 20 מפגשים נגדם אוכל לגרד ניצחון או שניים, וגם זה אם הם יהיו ביום רע במיוחד. אבל מול שאר השחקנים בצמרת, אני בהחלט מרגיש שווה לכל שחקן ויכול לנצח כל אחד בעולם".
מאמן? העיקר החברות
הכניסה לטורנירים הגדולים הביאה גם את הכסף הגדול. אבל דודי טוען שהשנים האבודות, בהן הסתובב ללא תמיכה כלכלית, עיכבו משמעותית את הפריצה שלו. "מרכז הטניס תמך בי מגיל 10 עד גיל 15. הם שילמו למשפחתי שכר דירה וגם האימונים שקיבלתי והנסיעות היו בחינם. בגיל 15-16 התמיכה נגמרה, ולמעשה עד שהגעתי לנבחרת הדייויס לא קיבלתי אגורה. בזבזתי שלוש שנים ללא הכוונה ותמיכה, ואני חושב שהייתי מגיע למה שאני היום כבר בגיל 19, אם הייתי מקבל יותר תמיכה בגילאים 16-19. קח למשל את יוליה גלושקו, היא נמצאת היום באותו מצב שאני הייתי אז. היא מספר 2 בארץ ומדורגת 270 בעולם, אבל אם לא תקבל תמיכה אז היא תגמור בקולג' בארה"ב. בלי מאמן צמוד שנוסע איתך זה כמעט בלתי אפשרי להצליח. בארץ התנאים בנוער מעולים, אבל אחר כך יש בעיה כי לא תומכים מספיק במקצוענים הצעירים".
* דיברת על מאמן, אתה מסתובב עם יואב שב כבר תקופה, עד כמה זה קריטי?
"יואב שב מאמן טוב ועוזר לי מאוד. אבל יותר מזה, הוא חבר קרוב ואנחנו מסתדרים טוב, וזה לא פחות חשוב. הנסיעות מטורניר לטורניר מתישות, והתפקיד של מאמן הוא גם לדאוג לכל הצרכים של השחקן, יריבי אימון, סקאוטינג, הזמנות לטיסות, שיזורים של מחבטים. נכון שאין לו רזומה עשיר, אבל החיבור בינתיים מוצלח. אני מודע לכך שמאמן בעל שם עולמי עם ניסיון יכול לשדרג את הטניס שלי, גם יואב מודע לזה. אנחנו מדברים על זה. לא מן הנמנע שבעתיד אשכור מאמן מהסוג הזה לתקופות מסוימות. בכל מקרה, את רוב ההצלחות האחרונות עברתי עם יואב ומגיע לו קרדיט. גם אייל רן עוזר לי הרבה בדייויס בכל הקטע של הכנה מנטלית ותמיכה מוראלית, אבל רן לא מרבה לדבר איתי על טניס נטו. הוא סומך עלי שאני אדע כבר מה לעשות על המגרש".
* הדירוג מעסיק אותך, אתה רץ להסתכל איפה אתה מדורג בכל שבוע או לאן אתה יכול ליפול?
"זה לא ממש מעניין אותי. אני בקושי מסתכל על הדירוג. אחי עופר מתקשר אליי ואומר לי 'סחתיין, עלית שלושה מקומות בדירוג', או 'נכנסת לטופ 50 בפעם הראשונה'. אם הוא לא היה מתקשר, לא הייתי יודע מזה. כל מה שמעניין אותי זה לנצח משחקים".
