בחודש מרץ 2005, עשה הטניסאי הבריטי אנדי מארי היסטוריה, כשהפך לבריטי הצעיר ביותר ששיחק עבור נבחרתו בגביע דייויס, כשהופיע למפגש מול נבחרת ישראל בגיל 17
בלבד.
את כישרונו של מארי ניתן היה לראות מיד כשעלה למגרש. כעבור כמה שנים בלבד הצליח הסקוטי להתברג בעשירייה הראשונה בעולם וגם לזכות בתארים - ארבעה עד כה בסך הכול כשהאחרון שבהם רק לפני שבוע.
ההתקדמות המהירה של מארי היא יוצא דופן בעיקר בהתחשב בשתי עובדות מרכזיות: האחת, שכל הממלכה הבריטית רוכבת לו על הגב ומצפה ממנו לגדולות, בעיקר אחרי פרישתו של טים הנמן. השנייה היא העובדה שהקריירה הקצרה יחסית שלו עד כה הייתה רצופת פציעות, מה שבהחלט עצר אותו מלהתקדם מהר עוד יותר לצמרת.
בעניין הממלכה הבריטית יש קוריוז אחד נוסף. העם הבריטי כל כך כמהה לטניסאי מצליח, בעיקר לכזה שמסוגל לזכות בתארי גראנד סלאם ואם אפשר אז בווימבלדון, עד שהיותו של מארי סקוטי ולא בריטי טהור לא ממש מפריעה להם. וזה לא דבר מובן מאליו.
עד שנת 2007 אז החליט לפרוש, שיחק עבור בריטניה בחור בשם גרג רוסדצקי, שמעולם לא התקבל כבריטי לחלוטין ולא זכה לאותה תמיכה והערכה מהקהל הבריטי. חטאו היחיד היה שאביו היה (לא עלינו) קנדי. העובדה שרק חציו של רוסדצ'קי היה בריטי מצד אמו, גרמה לבריטים לקחת אותו ואת הישגיו תמיד בעירבון מוגבל.
מארי לא בדיוק הטיפוס שכולם אוהבים. על אף שיש המעידים שמחוץ למגרש הוא ג'נטלמן בריטי אמיתי, בחור נוח ונעים הליכות, הרי שעל המגרש הוא תמיד מצטייר כמתנשא, כילד מגודל ומפונק ששובר את הכלים מהר ולא דופק חשבון לאף אחד. מאז ההצלחות האחרונות, גוברת על מארי הביקורת ולא מעטים (כמו שחקני העבר, מיכאל שטיך הגרמני ופאט קאש האוסטרלי שנשאלו לגביו) סבורים שההצלחה עולה לו מהר לראש וההתנהגות שלו בהתאם. "אם אתה חושב שאתה יודע הכול בגיל 21-20, עוד תגלה שזה לא נכון", צוטט קאש אומר על מארי ברעיון שהעניק השנה.
פסיכולוגים אולי יקשרו את האופי המיוחד של מארי באירוע טראומטי שעבר בילדותו. מארי בן השמונה היה בדרך לשיעור חינוך גופני באותו יום גורלי במארס 1996, כשתומאס המילטון החל לירות לכל עבר בבית הספר בעיירה הקטנה דנבליין שבסקוטלנד שם נולד מארי. בזמן שהמילטון קטל 16 תלמידים ומורה, מארי התחבא מתחת לשולחן ויצא ללא פגע.
מארי מסרב בתוקף לדבר על היום המפחד ההוא עד היום, וכאמור יש הקושרים את התנהגותו וגם את אופיו החזק באירוע הקשה ההוא.
אבל יש גם את מי שאוהב את מארי ויש מי שחושב שהוא לא נראה ומעולם לא יראה כמו שחקן טניס מקצועני. עם עובדות קשה להתווכח. מארי לקח את הקריירה שלו לידיים בשנה האחרונה, החל לעבוד על הצד הפיזי שלו שהיה ללא ספק נקודת התורפה הגדולה ביותר שלו והתוצאות לא איחרו להגיע. אולי הוא לא בשל עדיין ללכת עד הסוף בגראנד סלאם, אבל הוא בהחלט בדרך לשם (הפסיד בגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה לרוג'ר פדרר).
דבר נוסף שחשוב לזכור היא העובדה שמארי נמצא בחמישייה הראשונה בעולם בעידן בו הטניס הגברי תחרותי, עם עומק רב, שלא לדבר על כך שמובילה אותו שלישייה של טניסאים מצוינים: נדאל, פדרר ודיוקוביץ'.
ומה מארי אומר על עצמו? "הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך להתפתח ולהשתפר, שתהיה לי קריירה ארוכה ויציבה ולא שנתיים נהדרות שאחריהן אעלם. תמיד אמרתי לאנשים שאני לא מצפה שהטניס הטוב ביותר שלי יגיע עד שאהיה בן 23-22".
אז על פי התחזית של עצמו אפילו מארי עומד לא רע ואפילו מקדים את לוח הזמנים שהקציב לעצמו. אם ימשיך להשתפר, לעבוד על גופו השברירי ולא יתבייש להודות שהוא לא יודע הכול וימשיך ללמד מהסובבים אותו – השמיים הם הגבול. כי כישרון כמו של מארי לא רואים בכל יום ואנו זכינו לראות אותו כאן בארץ לראשונה.