מזה שנים שהטניס הישראלי סובל מבעיות שונות – תקציביות, ניהוליות ואחרות, ובעיקר מבעיה אחת גדולה – היעדר טורנירים בינלאומיים.
בשנות השמונים התקיים כאן טורניר ריקליס המפורסם שמשך טניסאי צמרת כמו ג'ימי קונורס ובראד גילברט ואז, עם פרישתו של עמוס מנסדורף ובעצם כל הדור הקסום של טניסאי שנות השמונים המצליחים (גלעד בלום, שחר פרקיס, שלמה גליקשטיין), לא היה דור המשך מצליח מספיק או מספר גדול מספיק של שחקנים בעלי דירוג עולמי שהצדיק את קיומו של טורניר בסדר גודל כזה בארץ.
כיום, דודי סלע המדורג בין ה- 70 הראשונים בעולם וכמובן אנדי רם ויוני ארליך, מהווים מספיק הצדקה לחזרתו לארץ של טורניר בינוני בגודלו כמו זה המתקיים השבוע ברמת השרון על סך מאה אלף דולר.
בכדי להבין למה הבאת טורניר כזה לארץ או בכלל, לכל מדינה, הוא לא סיפור של מה בכך, צריך קודם כל להבין שעלות ארגון טורניר כזה הוא לפחות פי שלוש מסך הפרסים שלו, וזה אחרי שצלחתם את המסע המפרך של קבלת אישור לטורניר ושריון שבוע פנוי בלוח הטורנירים הבינלאומי העמוס כל כך – גם לא משימה פשוטה במיוחד.
הטורניר המתקיים השבוע בארץ במרכז הטניס ברמה"ש, על שמו של החייל ליאור וישינסקי ז"ל ובמימונו של איש העסקים אודי אנג'ל, אוהד ושחקן טניס מושבע, הוא בהחלט בשורה יפה לטניס הישראלי - אבל זה עדיין לא מספיק.
נוכל להיות מרוצים מאד ממצב הטורנירים בארץ, כאשר לצדו ובנוסף לטורניר הנוכחי, יתקיימו כאן שוב סבבים של 3 -4 שבועות של טורנירים בינלאומיים לגברים ולנשים על סך פרסים של עשרת אלפים או שני טורנירים לפחות בשנה – שניים לגברים ושניים לנשים על סך 25 אלף דולרים ויש לכך הסבר פשוט.
אם מטרת טורניר בינלאומי כמו זה המתקיים ברמה"ש הוא להעניק לשחקנים ישראלים הזדמנות לצבור ניסיון ובעיקר נקודות דירוג בבית – הרי שהוא משיג את המטרה, אבל רק חלקית.
חלקית מכיוון שהטורניר ברמת השרון בגודלו הנוכחי , משרת לכל היותר 4-5 שחקנים שיש להם את היכולת להיכנס אליו עם הדירוג העולמי שלהם או לסירוגין, לקבל כרטיס חופשי מהוועדה המארגנת (נועם אוקון למשל).
שאר שחקני ישראל (שהם הרוב), המסתובבים בדירוג בין המקומות 500-800 בעולם, צריכים לעבור שלושה סיבובי מוקדמות מפרכים בכדי להיכנס להגרלה הראשית של הטורניר, והמסקנה – הטורניר, עדיין גדול עליהם.
הקאמבק של ארליך
אבל אין ספק שחשיבותו של הטורניר גדולה. הוא חושף את הטניס ואת השחקנים שלנו ליותר אנשים, מביא תורמים פוטנציאלים נוספים להשקיע בענף ונותן לאוהדי הטניס חוויה. הטורניר השנה חשוב במיוחד לשני טניסאים שלנו, שעד לפני כשמונה חודשים, היו משחקים בו אך ורק בכדי להחזיר כבוד ותודה למרכז הטניס בו גדלו.
עד לפני שמונה חודשים, זהו טורניר אליו היו אנדי רם ויוני ארליך נרשמים כי התבקשו לעשות זאת על ידי ראשי הטניס בארץ, משחקים וגם מטיילים כל הדרך אל התואר רק בכדי לתת כבוד לטניס, לאוהדים בבית וגם לתרום את הפרס הכספי למרכזי הטניס.
אבל השנה הטורניר חשוב להם באמת, לא בגלל הפרס הכספי ואפילו לא בגלל נקודות הדירוג, אלא בעיקר כי הוא מסמן את חזרתו של יוני ארליך לפעילות אחרי פציעה קשה וניתוח במרפק שדרדרה אותו למקום ה- 61 בדירוג העולמי.
הצמד הכול כך מצליח הזה חייב לקבל הזדמנות נוספת לחזור לעצמו, והוא עושה את הצעדים הראשונים בחוכמה רבה – דווקא בבית. המבחן של ארליך הוא קודם כל בהצלחת הניתוח שעבר נטו ובדיקה של עד כמה הפציעה באמת מאחוריו.
בניגוד לשחקני יחידים שצריכים להתמודד עם הלחץ וחוסר הביטחון שבחזרה למגרש אחרי פציעה לבד לגמרי (ראו ערך הראל לוי), הרי שלארליך מבחינה נפשית וביטחון יש לצדו על המגרש פרטנר מושלם.
ארליך לא יכל לבקש לצורך החזרה שלו "עזר כנגדו" יותר חיובי ואופטימי מאנדי רם. במידה והפציעה הפיזית באמת מאחוריו – אין סיבה בעולם שארליך לא יצבור ביטחון במהרה והצמד יחזור לצמרת אליו הוא ללא ספק שייך – לפחות לעוד 5-6 שנים טובות.
הכניסה למשחקים ברמת השרון חופשית וזוהי הזדמנות נדירה לראות מקרוב טניס תחרותי בהחלט ברמה גבוהה – בבית.