בגמר גביע דייויס שהסתיים ביום ראשון בארגנטינה, הוכח שבספורט האינדיבידואלי גם במסגרת של נבחרת – השחקן הבודד עושה את ההבדל. תשאלו את רפאל נדאל מספרד שנשאר פצוע בבית אחרי שהביא את נבחרתו לגמר וגם את חואן מרטין דל פוטרו הארגנטיני, שנפצע במהלך מפגש מול הספרדים בארגנטינה וראה את חבריו לנבחרת קורסים תחת הלחץ והציפיות של אחד עשר אלף צופים באצטדיון בבית ועוד אומה שלמה שראתה את מפח הנפש בלא פחות משני ערוצי טלוויזיה.
המאכזב ביותר בהפסדה של ארגנטינה לספרד במפגש גמר גביע דייויס 3:1 אליו הגיעה כפייבוריטית עם פרישתו של נדאל, הוא לא ההפסד עצמו כי זה כמובן קורה בספורט - אלא הדרך.
תקראו לזה חטא הגאווה או סתם טמטום, אבל כשטניסאי וכוכב עולה כמו דל פוטרו יוצא בהצהרה לפני המפגש (וסלחו לי על הציטוט הבוטה) - שהוא "יוציא לנדאל את התחתונים מהתחת", אי אפשר היה לצפות שכל דבר אחר פרט לניצחון יראה כמגוחך. שחקן בהחלט מוכשר אבל עם פה גדול מדי, הכניס את עצמו ואת נבחרתו לבור ממנו לא הצליחו לצאת. נדאל בסופו של דבר כאמור לא הגיע למפגש אבל דל פוטרו ונבחרתו - עשו במכנסיים.
ההזדמנות הבלתי חוזרת של ארגנטינה לזכות בתואר הזה חמקה להם מהידיים אמנם לא בתבוסה על המגרש ואחרי מאבק, אבל ללא ספק הוא נגרם משילוב של יהירות ותבוסה מנטאלית מהגרועות ביותר שנראו במפעל הזה בשנים האחרונות.
מהרגע שדל פוטרו נפצע, איבדו חבריו את הכיוון. גם דויד נלבנדיאן המנוסה כל כך. על פי עיתונאים מקומיים, במקום להילחם בספרדים החלו שחקני ארגנטינה להילחם אחד בשני בחדרי ההלבשה.
ההזדמנות לזכייה בדייויס לא תחזור לידיה של ארגנטינה כל כך מהר. הם מעולם לא זכו בתואר הנכסף הזה ולא נראה שיגיעו קרוב כל כך לבאר הזו בעתיד הנראה לעין.
לעומתם, הספרדים הוכיחו מלחמה מהי וגם ללא נדאל ונגד כל הסיכויים נלחמו כמו שוורים עבור הדגל ובצדק גם עבור נדאל שנשאר בבית אבל הביא אותם עד למעמד הזה. נראה שנדאל גם ברוחו, רק נוגע והופך הכול לזהב. לזהב בבייג'ין, לתארים בווימבלדון ובצרפת, הוא הוסיף לרקורד המרשים שלו בגיל צעיר כל כך גם תואר דייויס – ואין ראוי ממנו.
אבל הסיפור של גמר הדייויס הזה הוא גם סיפורו של הסבב המקצועני: טניסאים עייפים, פצועים, מתפרקים פיזית ומנטאלית, שמגיעים (ורק חלק קטן מהם בכלל מגיע) לרגעים המכריעים של העונה (ראו טורניר המאסטרס וגמר הדייויס כדוגמאות בודדות בלבד) באפיסת כוחות מוחלטת.
התופעה הזו כבר שנים הייתה צריכה להדליק נורה אדומה ענקית אצל קברניטי הטניס העולמי - אבל נאדה. כשכסף, טלוויזיה, פרסום ורייטינג הם כסות הכול, הספורטאים נותרים במקום השני ומשלמים את המחיר.
לקראת שנת 2009 אין ספק שהיריבות בין נדאל ורוג'ר פדרר תמשיך להיות זו שמושכת את רוב תשומת הלב בענף, אבל נותר רק לקוות שלא נצטרך לעסוק במי מתאושש מהר יותר ממחלה ופציעה בין טורניר לטורניר.