לרפאל נדאל היה חשוב להבהיר נקודה אחת אחרי ההפסד שלו לסטפנוס ציציפאס בחצי גמר טורניר מדריד. "מה שקורה לי העונה זה נורמלי", אמר הספרדי שסגר אז טורניר שלישי ברצף על חימר ללא תואר. "כל מה שהשגתי על חימר ב-14 השנים האחרונות - זה מה שלא נורמלי. אקבל את ההפסד הזה בהיגיון, כפי שהייתי מקבל ניצחון". שבוע לאחר מכן, הסטטיסטיקה - כפי שהיא דואגת לעשות תמיד - התאזנה, וניצחון על ג'וקוביץ' סידר לספרדי את התואר ברומא. רפא צדק. העולם לא סטה ממסלולו בשום רגע. אולי רק עולם הרשתות החברתיות. הוא צדק בעוד דבר: ההישגים שלו על המשטח החום, בכלל ובפריז, הם הרבה דברים. נורמליים הם לא.
לא בטוח שהיה עוד שחקן בהיסטוריה שנכנס לטורניר ספציפי במשך שנים כשיש לו כל כך הרבה מה להפסיד. יותר מפדרר על הדשא באמצע-סוף העשור שעבר, יותר מסמפראס לפניו, וכנראה שיותר מביורן בורג בווימבלדון וצרפת גם יחד בסוף שנות ה-70 תחילת ה-80, נדאל הוא באמת שליט יחיד בפריז. וכס הברזל שלו עשוי ממאזן נצחונות בלתי מתקבל על הדעת של 2:86. עד שיפרוש, הוא יהיה האחד לרדוף אחריו בצרפת, והנחת היסוד תהיה שרק משהו בין כושר נוראי לבין קריסת מערכות טוטאלית תשאיר פירורי סיכוי ליריבים. מעניין באמת איך זה מרגיש כשלמשך שבועיים בכל שנה כל הפסד סט שלך הוא סנסציה, כל חריגה סטטיסטית היא דרמה, וכל הבעת כאב מבוא לספקולציות כלל עולמיות. אולי יום אחד רפא יספר לנו.
במובן הזה, ואת זה חשוב לציין, רולאן גארוס 2019 לא שונה מקודמיו. לפחות לא ערב פתיחתו. הסוכנויות שוב ממקמות את נדאל כפייבוריט, ודירוג ה-ELO שמשקלל כושר והישגים ספציפית על חימר מעניק לו גם השנה פער ניכר על ג'וקוביץ' והיתר. גם הגורמים האובייקטיביים החיצוניים נראים לא רע עבור הספרדי, שטרום ההגרלה יכול היה לייחל לשתי התפתחויות: האחת, להימנע מדומיניק תים המסוכן בחצי ולשלוח אותו במקום לקרב פוטנציאלי מול ג'וקוביץ'. את זה הוא קיבל. השניה, לנסות לחמוק ממוקשים. גם מכאלה שיכולים לשחוק פיזית. במובן הזה, הרבע שלו בהגרלה נראה נקי. פאביו פוניני, שהוכח כמטרד גדול לאורך השנים, בצד של נולה ותים, כמו גם דל פוטרו. ציציפאס שמסתמן כיריב המסוכן ביותר שיכול היה לקבל ברבע הגמר "שודך" דווקא לפדרר, וגם שחקנים שהוכיחו את עצמם בעבר בצרפת ו/או על חימר כמו דייגו שוורצמן, מרקו צ'קינאטו והכוכב העולה כריסטיאן גארין, לא אמורים על הנייר להגיע עד לחצי ולפגוש אותו.
בנוסף, לא כדאי להמעיט בערכו של הניצחון על ג'וקוביץ' ברומא לפני שבוע. גם כי על פניו נולה הוא היריב הכי ריאלי בגמר, אבל גם בגלל ההיסטוריה של רפא מול היריב הכי מר שלו. ב-2011, שנת הפריחה של הסרבי, הוא ניצח את נדאל 7 פעמים ברצף (מתוכם ב-3 גמרי סלאמים). הדרך של הספרדי להשתחרר מאחיזת החנק ההיא היתה לגמול לג'וקוביץ' עם נצחונות בשני טורנירי הכנה לפני רולאן גארוס, ואז לנצח אותו גם בגמר בצרפת 2012. האימפקט של הניצחון האחרון ברומא, ולו ברמה הפסיכולוגית, עשוי להיות דומה. גם הוא הגיע אחרי שני הפסדים רצופים של רפא בסלאמים, ומספר חודשים בלבד לאחר תבוסה מרה במיוחד לנובאק בגמר אוסטרליה, באחד המשחקים היותר חד צדדיים ביריבות הלא חד צדדית הזו.
לאחר שהפסיד לפדרר בגמר ארה"ב 2005, אנדרה אגאסי אמר: "רוג'ר הוא השחקן היחיד שפגשתי בחיי שאחרי שאתה שומר על הסרב בתחילת סט ועולה ל-0:1, אתה אומר לעצמך: 'אוקיי, הנה. זה כבר משהו. זה כבר טוב". כשנדאל הגיע בשיאו לפריז, זה מה שהרגישו לבטח חלק מהיריבים שלו על החימר. אם עוד כמה יחושו ככה בשבועיים הקרובים, הזכייה ה-12 תרגיש קרובה מתמיד.
***
בזמן שבכל הנוגע לסבב הגברים אנחנו חיים כבר 15 שנים בספיישל מענג ובלתי נגמר של משחקי כס היסטוריים בין ענקי דור, בצד של השנים קורה משהו אחר לחלוטין. הנה סטטיסטיקה עימה אנו נכנסים לרולאן גארוס 2019: בעשור וחצי האחרון 20 טניסאיות שונות זכו בסלאמים, ו-16 שחקניות שונות תפסו את פסגת הדירוג. באותה תקופת הזמן אצל הגברים 3 שחקנים בלבד חלקו ביניהם את המקום ה-1 ברוטציה, ורק 7 טניסאים סה"כ זכו במייג'ור. למעשה, נכון למאי 2019, אף טניסאי פעיל מתחת לגיל 30 לא הצליח לקחת סט בודד לרפואה בגמר גראנד סלאם.
אין כאן טוב או רע, אין מצויין לטניס או נוראי לו. זה מלכתחילה סובייקטיבי. מה שכן יש זו תמונת מצב של שני סבבים שעומדים כבר כעת (ויעמדו ביתר שאת בעתיד הקרוב) בפני קושי לא פשוט: איך נגמלים מעידן דומיננטיות של כוכבי על היסטוריים, כאלה ששמותיהם יוזכרו גם בעוד מאה שנים, ועוברים לתקופה בה ייתכן שעומק איכותי ופיזור תארים עשויים להיות הנראטיב השולט. סבב הנשים, בעל כורחו אחרי הדעיכה היחסית של סרינה, התמודד ראשון עם נגיעות של המציאות החדשה. מתישהו, נקווה שלא בקרוב מדי, גם פדרר, רפא ונובאק ייצאו לפנסיה ואז יגיע תור הגברים.
במובן הזה, הטורניר הקרוב הוא רק עוד דוגמא לריבוד אצל הנשים. על פי תחזית Tennis Abstract, אשר לוקחת בחשבון את הביצועים הספציפיים של כל שחקניות הסבב על חימר ושבניגוד לדירוג ה-WTA מעניקה מראש ניקוד על פי חוזקה של היריבה אותה ניצחת בלבד, סימונה האלפ היא הפייבוריטית עם 22 אחוז לזכות. מאחוריה לא פחות מ-18 שחקניות שמחזיקות לפחות באחוז אחד ומעלה להניף. אם משווים את הסיטואציה הנוכחית ל-68 האחוזים עימם נכנסה שטפי גראף לצרפת ב-1989, ובכלל, האלפ היא הפייבוריטית ה-4 הכי "חלשה" לזכייה ב-30 השנים האחרונות.
מה כל זה אומר? ובכן, שני דברים. האחד, אל תרוצו לשים כסף על הזוכה. השני, גם לחובבי טניס הגברים שווה להביט לרגע לדמוקרטיה שמעבר לכביש. לא מן הנמנע שהאלפ, קביטובה, אוסאקה, קרבר, סטיבנס, אנדרסקו וסבאלנקה הן כבר עכשיו מה שציציפאס, זברב, שפובאלוב, אוז'ה אליאסים וטיאפו יהיו. לפחות פונקציונלית. האם תהיה לנו היכולת לקבל ולאהוב מציאות שונה ומגוונת כזו אחרי שנים של אוליגרכיה נדירה באיכותה? זו שאלה שאולי תצוץ בעתיד. בינתיים, העובדה שהשלטון הקיים עושה הכל כדי לדחות את הדיון בה רק מוכיחה עד כמה הוא ראוי להמשיך למלוך.
