השנים האחרונות בעולם התרבות הציבו אותנו בפני שאלה גדולה, שלא יורדת מסדר היום: האם ניתן להפריד בין יצירתו של אדם - שעשויה להיות נשגבת ממש - לבין האדם עצמו, שלפעמים הוא פגום, ולפעמים עושה מעשים רעים מאוד. מוודי אלן דרך מייקל ג'קסון ועד לואי סי.קיי, הדוגמאות לא מפסיקות להיערם - בני אדם מחרידים שעשו דברים גדולים בחייהם. האם אפשר, בלב שלם, לצרוך אמנות שנוצרה ע"י אדם מפוקפק?
בסופו של דבר, התשובה היא סובייקטיבית והיא לחלוטין בעיני המתבונן, ולא בה הגעתי לעסוק - אלא גם שאם מתקבלת ההנחה שתרבות היא ספורט וספורט הוא תרבות, הרי שגם כאן ה"יצירה" - הקריירה הספורטיבית, היכולת על המגרש - מתנגשת לעתים עם האנשים עצמם: חלקם לא נוחים, חלקם מחזיקים בדעות בעייתיות ממש.
ואחרי כל זה, בואו נדבר על נובאק ג'וקוביץ'.
הוא הטניסאי הבכיר בעולם. מקום ראשון. בשנה שעברה לקח שלושה טורנירי גרנד סלאם, וגם את הרביעי הפסיד בפוטו פיניש - אחרי שכמעט וחזר למשחק מול דניל מדבדב בארה"ב. הוא מסמל גדולה ספורטיבית בלתי נתפסת, בספורט קשוח, התגברות על מכשולים והופעה אמנותית מרשימה. את כל אלה יש לו, ואי אפשר יהיה למחוק.
אבל על אף הרצון הגדול להתאהב בו, אי אפשר להתעלם מנובאק ג'וקוביץ' אחר. זה שמתנגד בשיטתיות להתחסן לקורונה, זה שחגג בראוותנות במסיבה עם חברים בסרביה (ואז כמובן נדבק), וזה שזרע ספק שוב ושוב בממסד הרפואי, תוך גרימת נזק אמיתי בחיים האמיתיים. לצד ג'וקוביץ' הספורטאי הגדול, עומד ג'וקוביץ' האדם - בעל דעות מסוכנות ומסכנות.
וכך, אנו נחשפים לשני הצדדים של אדם אחד יוצא דופן - לטוב ולרע. מצד אחד טיפוס חיובי, שיודע לעשות חיקויים ולשעשע ולהיות ג'נטלמן אמיתי על המגרש. ומצד שני, אדם שבזמן מאבק עולמי בנגיף מסוכן שהורג אנשים - לא מוכן לוותר על האגו האישי שלו, ונצמד לאידיאולוגיה בעייתית שפוגעת בבני אדם. איך מיישבים את הדיסוננס?
כנראה שכאן צריך לחזור לתופעה אחרת שמאפיינת את השנים האחרונות. עליית הרשתות החברתיות, והפיכתם של הספורטאים לכוכבים ברשתות האלה, הגבירו מאוד את העובדה שחלקם הופכים לאקטיביסטים ממש. מביעים דעות פוליטיות באופן גלוי, מתעסקים בנושאים חברתיים, לא מגבילים את פעילותם רק למגרש עצמו - אלא מבינים שיש להם כוח ומשמעות בעולם האמיתי, ומנסים לנצל אותו למען מטרה טובה (לשיטתם).
הדוגמא הבולטת היתה שחקני ה-NBA, שבמהלך "בועת הקורונה" ועליית מחאת "Black Lives Matter" בארצות הברית (בעקבות רצח המפגין ג'ורג' פלויד ע"י שוטר), נקטו באמירה פוליטית ברורה ובהתייצבות לצד המפגינים. שחורים ולבנים כאחד, שחקנים ומאמנים ואפילו הליגה עצמה, עמדה מאחורי המחאה וגיבתה אותה. ארצות הברית תמיד היתה מכתיבת טעם עולמית, וכתוצאה מכך גם בעולם כולו התפתחה ציפייה שנהיה "כמו באמריקה". ששחקנים יביעו את דעתם, שיהיו מעורבים חברתית.
אלא שזו בדיוק הבעיה עם הציפייה הזו: דעות של בני אדם מתפתחות בדרך המשונה שלהן. הן לא תמיד הולכות במסלול, ובני אדם לא תמיד חושבים כפי שנצפה שנחשוב מהם. בסופו של דבר, השקפת עולם היא משהו שאדם מגבש תוך כדי חייו באופן עצמאי, ואי אפשר יהיה לצפות שזו תמיד תהיה "הדעה הנכונה". וכששואלים ספורטאים לדעתם, והדעה הזו לא נוחה לנו, מתקבלת התגובה השלילית.
זוכרים את פרשת איתי שכטר? החלוץ, אז שחקן מכבי תל אביב, פרסם בחשבון האינסטגרם שלו מודעה של מפלגת הליכוד, המתנגדת לקיום ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. לכאורה, זו ההתפתחות שרצתה התקשורת: ספורטאי משפיע ובעל יכולות היה מוכן לרדת מ"הגדר", ולקחת חלק בדיון הציבורי. בפועל? כולנו זוכרים מה היתה התגובה - מכבי תל אביב ביקשה (והצליחה) להוריד את הפוסט מהאוויר, ושכטר המשיך לחשוב את מה שהוא חושב, אבל כבר לא מביע דעות בפומבי. דעות זה טוב, אבל עדיף שהדעות האלה יתאימו לדעות שלנו.
אז איך פותרים את דיסוננס ג'וקוביץ'? לדעתי הפיתרון היחיד הוא להפסיק לצפות מספורטאים להיות "מובילי דעה". לא כולם צריכים להיות אקטיביסטים, והעובדה שמישהו יודע לזרוק טוב משלוש, או לתת גול משלושים מטר, או לשבור חבטות הגשה - עדיין לא הופכת אותו לנעלה מוסרית יותר מאנשים אחרים. דעתו של כדורגלן מוביל דומה בדיוק לדעתו של שרברב, מכונאי או מוכרת בסופרמרקט. רצוי והגיוני שאנשים יביעו את דעתם, בוודאי בתוך המגרש הפרטי שלהם (וזו זכותם, לא משנה מה היא הדעה), אבל אפשר וצריך לקחת אותה פחות ברצינות.
נובאק ג'וקוביץ' שילם את המחיר על האידיאולוגיה שלו. ככל הנראה, באליפות אוסטרליה הקרובה הוא לא ישתתף - ובצדק. כשאתה לא מוכן לעשות את הצעד המינימלי ולהתחסן, למדינה שמעוניינת להיאבק בקורונה יש זכות להגיד לך לא להיכנס לשטחה. אבל בדרך, אפשר גם לנסות ולהפריד - בין טניסאי גדול (לפעמים גדול מהחיים), לאדם שיכול להחזיק באופן פרטי בעמדות שאנחנו לא מסכימים איתן.
בסופו של דבר, כאמור, התשובה לשאלה "האם אפשר להפריד בין אדם ליצירה" היא סובייקטיבית. כל אחד ממי שיקרא את הטור הזה, עושה את הבחירה שלו באופן אישי. יש כאלה שיבחרו להמשיך ולהעריץ את ג'וקוביץ' על הדשא (או על החימר), יש כאלה שיבחרו ללכת הצידה ולא לאהוב אותו. אבל אפשר שפרשת ג'וקוביץ' תותיר אותנו עם מסקנה אחת נוספת: אם אנחנו מקבלים את ההנחה שספורטאים הם בני אדם, מותר לבני אדם לטעות.
