ספורטאי ענק יודעים לעשות הרבה מאוד דברים. הם יודעים לאתגר את כוח המשיכה, לבצע דברים דמיוניים עם הכדור (או עם הידיים), להתמודד עם לחץ תקשורתי אדיר ולהמציא את עצמם מחדש בשביל להישאר בטופ במשך שנים. דבר אחד, ברוב המקרים, הם לא מצליחים: לפרוש בשיא.
מייקל ג'ורדן פרש כאלוף, פעמיים, וסיים את תקופת המשחק שלו כשחקן טוב בוושינגטון אפורה. מג'יק ג'ונסון חזר ל-32 משחקים שכיחים ב-1996. דייגו מראדונה ז"ל פרש ב-1998, שבע שנים לאחר שעזב את נאפולי, ואילו מוחמד עלי פרש בגיל 40 לאחר שהפסיד בשני הקרבות האחרונים שלו. כולם ספורטאים גדולים שהגדירו מחדש את הענף ומשפיעים עליו גם שנים לאחר פרישתם. הספורט ממשיך להתקיים גם כשג'ורדן ומג'יק כבר לא על המגרש, או כשמראדונה ועלי כבר לא בין החיים.
משהו דומה, פחות או יותר, קורה בטניס. אליפות אוסטרליה הפתוחה מתקרבת בצעדי ענק, והסיפור הגדול ביותר שלה הוא כמובן סערת נובאק ג'וקוביץ' לאחר שהאחרון הועבר למלונית ממשלתית עם כניסתו לאוסטרליה לאחר שהוויזה שלו לא אושרה, זוכה לאחר מכן בבית המשפט, ראה את הוויזה שלו נשללת שנית וגורש מהמדינה ומהתחרות. ג'וקוביץ' הוא אחד משלושת הטניסאים הגדולים בהיסטוריה. אחד אחר הוא כמובן רפאל נדאל, שחוזר מפציעה ארוכה. השלישי, ומי שלא ישתתף באליפות, הוא רוג'ר פדרר.
פדרר בן ה-40 הוא הוותיק מבין שלושתם, ואולי גם האהוד ביותר. מ-2003 עד 2010, פחות או יותר, הוא שלט בענף הטניס. כל אחד שראה את פדרר משחק התאהב, ברמה מסוימת, בזכות מה שהוא עשה עם המחבט. השווייצרי הפך את החבטות שלו לאמנות.
דיוויד פוסטר וואלאס, אחד הסופרים הגדולים של סוף המאה ה-20, הגדיר את זה בצורה מושלמת: "כמעט כל אוהד טניס חווה מה שאפשר לכנות כ"רגעי פדרר", אותם רגעים בהם לסתך נשמטת ועיניך בוקעות מחוריהן". מה שמשך את פוסטר וואלאס, ומיליונים מרחבי העולם, היתה האסתטיקה במשחק של פדרר: תנועה דינמית ושוטפת על המשטח, בפרט על דשא, יחד עם זוויות בלתי אפשריות והמון חוכמת משחק שהפכו אותו למגנט, ולמישהו שמחבר רבים אחרים לטניס. יחד עם דומיננטיות מדהימה הוא הפך לאחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה.
כל זה היה בעבר. אין ספק שפדרר אחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה, ורבים מאוהדיו יטענו, במידה מסוימת של צדק, שהוא הראשון. בהווה השווייצרי בן ה-40 במקום ה-16 בעולם, השתתף בשניים משבעת הגראנד סלאמים האחרונים (לא כולל ווימבלדון 2020, שלא נערך בגלל מגפת הקורונה) ורחוק מחזרה למגרשים. הוא בעצמו אמר שכנראה לא ישתתף בטורניר ווימבלדון הקרוב, שנערך ביוני.
בסוף הפציעות הגיעו כבר אליו. פדרר עשה קאמבק גדול ב-2017 ו-2018, אחרי שנים חלשות בקנה המידה שלו, זכה בשלושה טורנירים גדולים בגיל 36 ו-37, ונעצר רק בחצי הגמר של אליפות אוסטרליה הפתוחה ב-2020 מול נובאק ג'וקוביץ'. ואז הגיעה הפציעה.
פדרר לא שיחק בארבעת הטורנירים הגדולים של 2020 בעקבות שני ניתוחים בברך, וניסה לחזור באמצע 2021. בגיל 39, שנים לאחר הפרישה של שחקני טניס גדולים אחרים (פיט סמפראס, למשל, פרש בגיל 32), הוא הצליח להגיע עד לרבע גמר ווימבלדון והפסיד 6:3, 7:6, 6:0 להורברט הורקאש הפולני, שהיה בן 6 כשפדרר זכה בפעם הראשונה בטורניר.
ואז הברך פגעה בו שוב. פדרר נאלץ לעבור ניתוח שלישי בברכו הימנית, אחרי שנתיים בהן שיחק במצטבר 19 משחקים. הוא אמנם ניצח את רובם והצליח להראות חלק מאותו יופי שהיה שם בשנות השיא, ובאותה ריצה מדהימה ב-2018, אבל הוא לא אותו שחקן.
למרות מצבו, השווייצרי, שגרף מאות מיליוני דולרים מטניס, וכנראה כבר לא יצליח לזכות בגראנד סלאם נוסף בהתחשב בתחרות מצידם של ג'וקוביץ', נדאל והדור הבא של הטניס, שחקנים מוכשרים כמו דניל מדבדב או אלכסנדר זברב, לא מתכוון לפרוש.
"אוכל להמשיך לרוץ בינואר ולהתאמן עם תמיכה במרץ או באפריל. אני מעריך שאחזור למגרשים בקיץ של 2022. עשיתי את הניתוח הזה כדי שאוכל לעשות סקי, לשחק טניס או כדורגל עם הילדים שלי בעתיד. רציתי לחזור לכושר בשביל החיים האישיים שלי, אבל אני רוצה לראות מה אני יכול להשיג כשחקן טניס מקצועני. אני נלחם בשביל זה ומלא במוטיבציה, כולנו מקווים שאוכל לשחק בעוד גמר גראנד סלאם", אמר.
"העולם לא יתמוטט אם לא אשחק בגמר גראנד סלאם, אבל אני רוצה לחזור פעם אחת. אני מאמין שאני יכול. אני מאמין בניסים כאלה, כבר חוויתי אותם בעבר", הוסיף השווייצרי. בהזדמנות אחרת הוא אמר ש"אני רוצה להיפרד מטניס בתנאים שלי".
אולי זה כל הסיפור כאן. אחרי 19 משחקים בלבד בשנתיים (לשם השוואה, זברב שיחק 68 במהלך 2021), פדרר כנראה לא יחזור למה שהיה. בסיום אליפות אוסטרליה הוא צפוי לרדת מתחת ל-20 הראשונים בדירוג העולמי בפעם הראשונה מאז 2001, וגם הוא בעצמו אמר במהלך השנה הקודמת שהוא משחק ברמה של המקום ה-800 בעולם, בעודו מדורג במקום השמיני.
הדברים של פדרר מרתקים, כי הם נותנים לנו הצצה לראשו של ספורטאי ענק. כמו שהוא אמר, הוא כבר חווה נס כזה בעבר. נראה היה שהשווייצרי בירידה גדולה באמצע העשור שעבר, עד שזכה ב-3 גראנד סלאמים בין 2017 ל-2018 והוסיף עוד גמר ב-2019 במשחק מיתולוגי מול נובאק ג'וקוביץ'. הוא מאמין שהוא יכול לעשות את זה פעם נוספת, ופדרר הוא אחד שגרם למאות מיליונים להאמין שכל תנועת גוף אפשרית על מגרשי טניס. אפשר, ואולי צריך, להאמין לו עוד פעם.
השאלה היא מה המחיר. זאת הפעם השלישית בה פדרר עובר ניתוח באותה הברך, וכמו שהוא אמר בעצמו הוא עשה אותו כדי שיוכל לשחק עם ילדיו. האם המחיר הגופני שווה את זה? האם כל המאמץ בחזרה למשחק כשחקן טניס ברמה הגבוהה ביותר, גם כשהגוף כבר לא שם, משתלמת?
יש רק אדם אחד, כמובן, שיכול וצריך לענות על זה. פדרר עצמו. אף אחד לא יכול או צריך לחלק לו עצות, וההחלטה הזאת שלו. השאלה הגדולה שנשארה, אם כן, היא איך אנחנו תופסים כאוהדי ספורט את דמדומי הקריירה של פדרר או של אגדות ספורטיביות אחרות.
ניל יאנג, משורר הרוק האדיר, כתב פעם שעדיף להישרף מאשר לדהות החוצה. עולם שבו פדרר היה פורש אחרי הגמר ההוא מול ג'וקוביץ' ב-2019, או כמנצח אחרי אליפות אוסטרליה ב-2018, היה אולי עולם שבו הוא היה נתפס כמי שפרש בשיאו ולא דוהה, אבל הוא גם היה עולם שבו לא היינו רואים את פדרר של עכשיו.
אם פדרר לא יחזור לשחק יותר, ויפרוש במסיבת עיתונאים ולא על המגרש המרכזי בווימבלדון, יכול להיות שחלק מאוהדיו ירגישו מעין תחושת הקלה. הקיום שלו כספורטאי יגמר, ונישאר עם המיתוס. כשהאוהדים הגדולים ביותר של פדרר ייזכרו בו, הם ייזכרו באותו משחק מדהים מול רפאל נדאל ב-2008, בכל הגראנד סלאמים וברגעים שבהם הוא הצליח לערער את תפיסת המציאות של כולנו עם מה שהוא עשה על המגרש.
אנחנו לא נזכור את פדרר של עכשיו, מי שחטף 6:0 במערכה האחרונה אותה שיחק עד היום. בסיום אותו משחק הוא הגדיר את ההזדקנות בצורה נפלאה: "לפני 15 או 20 שנה הדברים היו עבורי פשוטים, טבעיים. עכשיו צריך להתאמץ מנטלית. אני צריך להגיד לעצמי מה לעשות תוך כדי המשחק. יש לי הרבה רעיונות על המגרש, אבל אני לא יכול לממש אותם".
אינספור טורים כאלה נכתבו בין 2012 ל-2016, בדעיכה הראשונה של פדרר. הוא הצליח להוכיח שכולם טעו, ואולי זה עוד יקרה בהמשך השנה. הלוואי שהוא יזכה להיפרד מהטניס בתנאים שלו, אולי עם עוד ווימבלדון או אליפות ארה"ב ביד.
הסבירות שזה יקרה נמוכה עד אפסית, גם לפי פדרר עצמו. זה אולי הדבר העצוב ביותר. פדרר פתאום מרגיש אנושי. אבל הוא לא יהיה היחיד בקרוב זה יקרה גם עם ספורטאי ענק אחרים, כמו לברון ג'יימס בן ה-37 או כריסטיאנו רונאלדו בן ה-36. עצוב, גם זה חלק מהחיים.
— G.O.A.T #20 (@MaesTro_RF) January 12, 2022
