(בנגן הוידאו: קטע מקרבות משחקי העולם בקיקבוקס 2022)
התפיסה הרווחת כי בסוף כל עלייה ישנה ירידה פוגשת ספורטאים לא מעט במהלך הקריירה. ה"היי" שחווים ברגע שיא, ימשיך לנחיתה וחזרה לשגרה, שבלא מעט מקרים, יכולה להיות לא פשוטה לעיכול. במקרה של שיר כהן, הזכייה במדליית הזהב בקיקבוקס בתחרות משחקי העולם שהתקיימה בקיץ (ה"אולימפיאדה" לענפים לא אולימפיים), לא נתקלה בחבטה קשה אל מול החיים היומיומיים, ואת זה מבינים כשצוללים לסיפור החיים יוצא הדופן של הלוחמת בת ה-22.
"כשהתחלתי להתחרות ולהיכנס לקיקבוקס יותר ברצינות, סביבות גיל 15-14, הייתי מוצאת את עצמי בתקופה של הכנות לתחרות, קורעת את עצמי באימון, ואז צריכה לחזור בערב ולעזור לאמא לנקות, לבשל, לטפל באחים שלי אם צריך", שיתפה כהן, בהסתכלות לאחור על ימיה הראשונים בקיקבוקס.
בפתיחות מרשימה, כהן מסכימה להיחשף ולספר על המקום ממנו הגיעה, וסיפור חייה המורכב. שיר גדלה בשכונה ד' בטבריה, אזור די חלש מבחינה סוציו-אקונומית, לבית שנמצא בסטרס מתמיד, וגם הסתיים בגירושיי הוריה. במהלך השיחה איתה, אפשר לזהות את המודעות הברורה שיש לה ביחס לרקע ממנו צמחה, וכיצד זה עיצב אותה כאדם, וכספורטאית.
"אני מגיעה מאזור שהוא די קשה יום מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית", שיתפה כהן, "היה לנו בית פשוט, בלי יותר מדי מותרות, אבל מבחינתי אני זכיתי לראות איך אמא שלי עובדת כל כך בשביל כל שקל. היא הייתה עובדת במשק בית, והיא הייתה לפעמים קורעת את עצמה ומנקה בניינים של 6-5 קומות בשביל עוד 50, 100 שקל. אני לקחתי מזה המון, הצניעות, העבודה הקשה, כל אלה הם ערכים שאני ספגתי מאמא שלי, כשראיתי אותה".
כהן המשיכה וסיפרה: "הגירושים קרו כשאני הייתי בסביבות 14, 15. המשבר בבית התלווה גם לסוג של משבר זהות אישי. הרגשתי שאני סוג של לא מוצאת את עצמי, אין לי במה להיאחז, ודווקא באותה תקופה יצא לי להיחשף לקיקבוקס דרך אחי הגדול שהיה מתאמן במתנ''ס במקומי. בהתחלה, הרגשתי שזה פשוט דרך שלי לפרוק הרבה החוצה. זה יישמע קצת מצחיק, אבל הרגשתי שאני מצליחה לבטא את עצמי יותר טוב דרך מכות. במילים אני לא אצליח להביא את עצמי לידי ביטוי כמו בקיקבוקס, וככה שזה התחיל, זה היה קודם כל מקום מפלט עבורי". .
הבריחה לקיקבוקס החלה כ"צורך רגשי" כפי שהיא מתארת, וכבר שם היכולת שלה לג'נגל בין העולם האישי שלה, לחיים שבחוץ, החלה להיבנות. "הייתי סוג של עוף מוזר בביה''ס. יש לי עולם פנימי שהוא שלי, ואני בורחת לעולם הפנימי הזה עד היום. כשאני לפני תחרויות אז אני מתכנסת לתוכי ומתרכזת, וככה מצליחה לסנן רעשים. אמא שלי הייתה קוראת לי "אסטרונאוט", והיום הבנתי שזה סוג של כוח שיש לי, זה מה שעזר לי כשבבית ההורים שלי היו רבים. הייתי בורחת לחדר, מסתגרת, שומעת מוזיקה. זה מה שעוזר לי גם היום לפני שאני עולה לקרבות, אני שמה מוזיקה, מתרכזת, ונמצאת בעולם שלי".
כהן נשאבה לקיקבוקס מהר מאוד, ועל הקרב הראשון שלה אי פעם סיפרה: "שמתי לב שאני תמיד הולכת קדימה. לא הייתה לי את הטכניקה הנכונה, אבל שום דבר לא הזיז אותי אחורה, זה מתבטא בקרבות שלי עד היום". בפעם הראשונה שהגיעה לאליפות ישראל פגשה שיר את פיטר סאקס, מאמן נבחרת ישראל, שזיהה את הפוטנציאל. בהמשך דרכה יצאה שיר לייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות, ואף קיבלה תקן ספורטאית מצטיינת בצבא. ההצלחה של שיר הביאה אותה לעמוד למבחן פעם נוספת, מול הקשיים בבית.
"בגיל 19 עברתי למעלות כדי להתאמן באופן קבוע במועדון רציני יותר, והייתי צריכה לעזוב את הבית בגלל זה", סיפרה שיר, "ההחלטה הזאת הגיעה עם הרבה מאוד אשמה, שאני עושה משהו אגואיסטי, שאני נוטשת את המשפחה שלי. ממש לפני משחקי העולם שהיו הקיץ נכנסתי לשגרת אימונים אינטנסיבית, והייתי מקבלת טלפון מאמא שלי או אחד האחים שלי שהיו אומרים לי שהם רוצים שאני אחזור הביתה. אני שנים הייתי יד ימינה של אמא בבית. אחרי הגירושים היא עברה תקופה קשה של דיכאון, וזה הגיע למצב שהיא לא מתפקדת. אני הייתי שם בשביל לעשות כל מה שאפשר בבית. דיברתי על זה המון עם אלכס דר, המאמן שלי, שקשה לי בסיטואציה הזאת. והוא עזר לי להבין שכרגע אני חייבת להתרכז במטרה שלי, ולמדתי להגיד להם בדרך שלי שאני לא יכולה להגיע, ולהמשיך קדימה".
בהסתכלות צינית, אפשר לראות את הסיפור של כהן כ"עוד" קלישאת ספורט על מישהי שהגיע למטה, ונאלץ להילחם בהרבה מאוד התנגדויות כדי להגיע לפסגה. ועדיין, גם ההשקפה הסרקסטית ביותר לא יכולה להתעלם מהשורה התחתונה. כהן הגיעה למשחקי העולם בפעם הראשונה בקריירה, התמודדה עם יריבות עדיפות עליה, וגברה עליהן אחת אחרי השנייה. בחצי הגמר פגשה הישראלית מתחרה צ'כית שגברה עליה שלוש פעמים בעבר, ואחרי ניצחון מפתיע, הגיעה לקרב על מדליית זהב.
"המתמודדת שלי בגמר הייתה לוחמת פולניה מנוסה, יותר מבוגרת ממני, שכבר זכתה באליפויות עולם בעבר", שיחזרה את כהן את יום הקרב, "אני פשוט שיננתי לעצמי את השאלה: "מה אני בוחרת להיות בזירה?", לא חיפשתי הסברים ללמה אני צריכה לנצח, כי הפסד זה לא אופציה. אני עבדתי כל כל קשה במשך שלוש שנים כדי להגיע לנקודה הזאת, והכול התנקז לשלושה קרבות בתוך יומיים. אז כן, הפסד לא היה יכול אופציה מבחינתי".
וכך היה באמת. בדומה למילות השיר "Lose yourself" של הראפר אמינם, כהן הבינה שיש לה הזדמנות אחת לממש כל מה שהיא רצתה, והיא לא נתנה לזה לברוח. חיים של של התמודדות קשה, שעדיין מלווים אותה עד עצם היום הזה, הובילו גם לקרב מצוין בגמר, בסיומו זכתה להתהדר בתואר אלופת העולם בקיקבוקס לקטגוריית משקל עד 52 ק''ג.
הילדה מטבריה אמנם נאלצה לוותר על השתתפות באליפות אירופה שהתקיימה בשבוע שעבר מסיבות מקצועיות, אך זה לא מה שיעצור אותה מלשוב לבמות הגדולות, ולתבוע את מקומה שוב בצמרת הענף. כפי שהזכירה במלא מעט פעמים בראיון, היכולת שלה להישאר עם רגליים על הקרקע, גם אם זה בעולם פנימי משלה, לא נתנו לה להתעופף רחוק מדי: "הייתי בעננים כמה ימים אחרי הזכייה במשחקי העולם. מאוד התרגשתי, אבל זה גרם לי להבין שלא הייתה סיבה שאני לא אזכה. אם עבדתי כל כך קשה, וכל עוד הייתה לי 100% אמונה בעצמי, אין סיבה שלא הייתי אמורה לזכות", סיכמה שיר בסיום הראיון את ההסבר שלה לזכייה, ואולי גם במילים אחרות, את הסבר לאיך היא הגיעה למקום שהיא נמצאת בו היום בחיים.
