השם חביב נורמגומדוב הפך בשנים האחרונות לשגור בפי חובבי אמנויות הלחימה, וגם בפי כאלה שלא, אבל לא הרבה יודעים שלוחם ה-MMA התחיל את דרכו באמנות לחימה שנקראת "סמבו", שפותחה בברית המועצות ומשלבת אגרופים, בעיטות, מרפקים, בירכיות, נגיחות, האבקות ועבודה בקרקע. מעט יותר יודעים כי לישראל יש מדליסט באליפות העולם ובאליפות אירופה בסמבו. טריאל אבסוב שמו ויש לו חלום להגיע ל-UFC, כמו חביב. אך קודם כל הוא צריך להילחם בביורוקרטיה הישראלית.
"אני מודה לעוצמה ולאילת (איגוד הספורט הלא אולימפי) על התמיכה, אבל זה לא מספיק כדי להתקיים", הוא מספר בראיון לערוץ הספורט, "אני לא מגיע לחצי ממשכורת מינימום. ההורים מיואשים ממני. הם רוצים שאלך לעבוד, זו האווירה שאני מקבל בבית. אני מבקש שיתמכו בי. זה עצוב שלא דואגים לספורטאים. נקלעתי לסיטואציות לא נעימות. אני קם בבוקר והורג את עצמי. מתאמן, מוציא כסף על מחנות אימונים, תוספי תזונה, נסיעות. ההישגים מגיעים למדינת ישראל, אבל מה אני מקבל בתמורה? אני לא מצפה להיות מיליונר, רק רוצה לסיים את החודש כמו שצריך. פתאום מצאתי את עצמי עם חוב לביטוח לאומי כי אני כביכול לא עובד ומתקיים על בסיס מלגה".
את המכשול האחרון אבסוב מתקשה לעבור, אבל בדרך למדליה באליפות העולם ב-2018, הוא התגבר על קשיים שהיו שוברים כל אחד. הוא גדל בראשון לציון ובגיל 17 החל את הרומן עם אמנויות הלחימה: "לא הייתה לי ברירה אלא ללכת להתאמן. הייתה לי בעיה אישית עם בחור מהשכונה, שהיה אלוף ישראל בקיקבוקס. הייתי חייב את זה כדי להתמודד איתו". הדו-קרב עם היריב בשכונה נתן לו להכיר מקרוב את האהבה שלו לסמבו: "סוף-סוף הרגשתי שיש ערך למה שאני עושה ומשקיע בו. בילדות לא עשיתי כלום עם עצמי, גם לא בלימודים. לא ראיתי סיבה להשקיע. פתאום גיליתי תשוקה אדירה למשהו ועד היום יש לי פרפרים בבטן בכל אימון".
הסמבו היווה מפלט עבור אבסוב מהצרות בבית: "המשפחה שלי סבלה מבעיות כלכליות באותה תקופה. היה לי בלאגן בחיים והאימונים היו מקלט עבורי. מקום שקט לנפש. גדלתי בסביבה לא מוצלחת. חלק מהחברים שלי בכלא, חלק לא עשו כלום עם החיים שלהם. הרבה לא עשו צבא, אבל היום אני במקום אחר. אנשים בסביבה שלי גנבו, סחרו בסמים ובקלות הייתי יכול להיגרר לשם", הוא מוסיף, "היה לי מזל שידעתי ללכת בזמן. הספורט הציל לי את החיים. מצאתי שלווה כבן אדם. אחד החלומות הגדולים שלי זה שאהיה מבוסס ואוכל לתת מסגרת להמון ילדים".
מתחילת הדרך היה ברור שיש לאבסוב את הכלים וגם את התשוקה להצליח והזכייה בשלוש אליפויות ישראל היו רק ההקדמה למה שקרה ברומניה ב-2018: "נלחמתי מול יריב מקירגיזסטן בקרב הראשון. אחרי חצי דקה נגחתי בו ופגעתי לו בראש. בדיעבד, גיליתי שנהיה לי בארובת העין. התנפחו לי העפעפיים ולא הצלחתי לנשום. למרות זאת, התאבדתי על התחרות בכל הכוח וניצחתי אותו בחניקה. סיימתי את הקרב והייתי מאוד מתוסכל במסדרון. לא ראיתי כלום ולא ידעתי איך אמשיך להתחרות. השקעתי את כל החסכונות שלי במחנה אימונים בתאילנד לפני האליפות, והייתי במינוס בבנק. ידעתי שאף אחד לא מאמין בי בארץ".
למרות הפציעה, אבסוב לא היה מוכן לוותר והעובדה שלא זכה לתמיכה מבחוץ רק הכניסה בו יותר מוטיבציה: "שמתי הכל בצד והבנתי שאני חייב לנצח בשביל לקבל מלגה. נלחמתי עם עין אחת עוד שלושה קרבות וזה היה מאוד אינטנסיבי. כולם ראו אותי כטרף קל, אבל ניצחתי בכל זאת. בסוף הפסדתי לאלוף העולם וסיימתי במקום השלישי. באותם רגעים הרגשתי שאין לי מה לאבד. לא רציתי להמשיך לחיות את אותם חיים. לעבוד בשתי עבודות ולהתאמן. הבנתי שאני צריך לעשות שינוי".
כשמבינים מה אבסוב היה צריך לעבור כדי להגיע למדליה, זה רק מעצים את ההישג: "התקופה ההיא הייתה סיוט. הייתי קם ב-04:00 בבוקר לעבוד במאפיה וישר אחר כך הולך להתאמן אימון כפול. באותה תקופה הייתי מלצר, עבדתי בקיוסק, עשיתי הכל כדי לשרוד כלכלית ולהמשיך את החלום. נתתי את החיים שלי בקרבות ולא עניין אותי מה יהיו ההשלכות. כשחזרתי לארץ, גיליתי שיש לי שברים בגולגולת".
מאליפות העולם האחרונה אבסוב כבר לא חזר עם מדליה, אבל הוא לא מוכן לוותר כ"כ מהר על השאיפות שלו: "אני לא אתן לאף אחד לקחת לי את החלום. זה בוער בי. אין לי משמעות כאדם אם אני לא עושה מה שאני אוהב. אני לא רוצה להיות רובוט במערכת ולהישאב למסגרת של עבודה משעממת. אני שואף להיות מודל לחיקוי לאנשים מסוימים. מה שיזכרו ממך בעולם הזה זה לא כמה כסף עשית, אלא את המעשים שלך".
